מכות ופיראטים: שני רקדנים יוצאים לדו-קרב

הרקדן והכוריאוגרף האיטלקי אנדראה קונסטנזו מרטיני (33), המתגורר בשנים האחרונות בישראל, יעלה ביום חמישי הקרוב במסגרת פסטיבל "הרמת מסך" להצמחת אמנים בתחום המחול את יצירתו “SCARABEO angles and the void” (“סקרבאו- זוויות וריק”). "אני אוהב את ישראל, למרות שלפעמים קצת קשה כאן", הוא מספר.

הוא נולד וגדל בכפר קטן באיטליה למרגלות הרי האלפים יחד עם משפחתו הגרעינית והמורחבת. בגיל תשע התוודע לראשונה לקיומו של מייקל ג’קסון כשראה ילד מחקה את ריקודיו בקורס קיץ בתיאטרון שהתקיים בכפר. "למעשה התחלתי לרקוד בגלל מייקל ג’קסון", מספר מרטיני. "בעקבות הילד הזה צפיתי בוידאו של המופע ‘dangerous’ שעלה באותה שנה ומשהו קרה לי. הייתי מסתגר כל יום בחדר ולמדתי את הריקודים מהוידאו אבל לא רציתי שאף אחד ידע כי כמה שרציתי את זה גם הרגשתי שזה ממש מוזר וידעתי שגם אבא שלי חושב שזה מוזר. אבל כנראה שלא הייתי חשאי מספיק ואמא שלי באה ואמרה לי שבשנה הבאה אתחיל ללמוד לרקוד".

אנדראה מרטיני (משמאל) בדואט "סקרבאו" עם אבידן בן־גיאת | צילום: תמר לם

מאוחר יותר הוא בחר בלימודי בלט בגרמניה, אבל "רציתי לעזוב את גרמניה כי לא אהבתי אותה". צפייה באחת העבודות של אוהד נהרין הובילה אותו לאודישנים לאנסמבל בת שבע. "עוד כשהייתי בביקור בישראל בגיל 17 עם הורי אמרתי לעצמי שאני רוצה לחיות כאן ואחרי שראיתי עבודות של אוהד החלטתי לנסות". אחרי ארבע שנים באנסמבל ובלהקה הוא פרש אך נשאר ללמד גאגא. בהמשך רקד שנתיים בלהקת הבלט קולברג בשבדיה ובלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק, עד שהחליט לפרוש לדרך עצמאית. "בערה בי התשוקה ליצור. בבת שבע הייתי כל כך מסופק שלא חיפשתי בכלל משהו אחר וגם בהמשך עשיתי דברים נהדרים אבל הרגשתי שמשהו חסר. עשיתי צעד גדול ועזבתי. אני מאמין שלפעמים צריך איזה ריק, ואקום, כדי שדברים יקרו ובאמת מהרגע שפרשתי קיבלתי הצעות ובשנתיים האחרונות יצרתי שבע עבודות. הראשונה היתה הסולו ‘מה קרה בטורינו'".

הבכורה של יצירתו תתקיים ביום חמישי בתיאטרון דימונה ובהמשך תוצג בירושלים ובסוזן דלל תל אביב. זהו דואט שלו ושל אבידן בן-גיאת, מעין דו קרב בו שני הרקדנים מאתגרים אחד את השני על הבמה בניסיון לזכות בתשומת לבו של הקהל באמצעות מאבק מוקפד, מבנים כוריאוגרפים ואיכויות פיזיות קיצוניות. השניים עוברים מסע של שינוי מתמיד והתחלות חדשות. "סקרבאו זו חיפושית מצרית שחורה עם צבע ירקרק כחלחל נוצץ ובאיטלקית זה גם השם של המשחק ‘שבץ נא’ – אותיות שצריך להרכיב מהן מילים, והעבודה אכן מדברת על סוג של הרכבה מחדש. היה חשוב לי ליצור מערכת תנועות שיהיו קצת כמו דקדוק, כמו שפה, והתנועה מאוד פורמלית וגרפית. אחרי שהתחלתי לעבוד גיליתי שחיפושית הסקרבאו במצרים העתיקה היתה סמל ללידה מחדש וזה קיים בעבודה, מעין הרכבת חומר מחדש".

על עיצוב התאורה הופקד מטעם הפסטיבל בן זוגו בשבע השנים האחרונות הצלם ומעצב התאורה יואב בראל, עמו יתחתן בדצמבר הקרוב באיטליה. "כשאנחנו עובדים יחד אלה יחסים מקצועיים לחלוטין ואנחנו לא לוקחים את זה הביתה". על החיים בישראל הוא אומר: "הגעתי בתחילת מלחמת לבנון השנייה והבטחתי לאמי שאם הטילים יגיעו לתל אביב לא אשאר אבל הם לא הגיעו. אף פעם לא אצליח להתרגל לאזעקות האלה אבל ישראל היא מאוד מיוחדת ומעוררת השראה".