אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
אמת דיברתי: דוגריות בפני עצמה איננה ערך צילום: עמית שעל

אמת דיברתי: דוגריות בפני עצמה איננה ערך

מהריאליטי, דרך הרחוב ועד הפוליטיקה: תרבות ה"אמת בפנים" צוברת פופולריות כנגד הצביעות והנימוס. אבל הכנות המוגזמת היא כלי רטורי ריק ממוסר, וגם אליבי גרוע במיוחד

31.10.2016, 08:29 | לילך וולך
אתם מכירים את האמיתיים, אולי אתם כאלה בעצמכם. האמיתיים לא שומרים בבטן, לא מתבלבלים מהפוליטיקלי קורקט. הם יאמרו לכם אם השמנתם, ישאלו כמה אתם משלמים על החדר וחצי, ישאלו אם אתן בהיריון, ואם לא, אז למה.

בין שאנחנו אוהבים את זה ובין שלא, אנחנו כן מגיבים לזה. אולי כי מאסנו בציפוי המעושה של פוליטיקלי קורקט, אולי בגלל התחושה שאנשים בעמדות כוח משקרים לנו. ה"אמת", תהיה מה שתהיה, היא מרעננת, לא צפויה ונתפסת כהתנגדות מעשית למוסכמות החברתיות.

דונלד טראמפ, למשל, לא הפך להיות מועמד לנשיאות ארצות הברית במקרה. כל מי שהיה מנסה להילחם בקלינטון בכלים שלה היה ממרכז את השיח בחזרה אל שאלות המצע הפוליטי. אבל טראמפ, שנתפס כ"אמיתי", החזיר את הדיון לחוסר האמינות ולחוסר השקיפות שלה.

האליבי של האמיתיים — טראמפ, כמו גם אורן חזן ומירי רגב — הוא שהם מדבררים לכאורה את מה שכולם חושבים אבל לא נעים להם לומר. הגישה הבלתי אמצעית היא השירות הציבורי האמיתי. אצל טראמפ זו השנאה למקסיקנים, הזכות האמריקאית המולדת לצבירת הון, הבוז לנשים, גלגולי העיניים מול הנאומים הצדקניים של קלינטון. אצל אורן חזן ומירי רגב אלה אמירות כמו "הסודאנים הם סרטן" או "הבוגד איימן עודה". מול אלה שהזדעזעו, גם בארץ וגם בארה"ב, היו גם מי שאמרו 'מה, הם סך הכל כנים'.

ה"אמת" נולדה בטלוויזיה

מגמת ה"אמיתיות" זקפה את ראשה ברגע שהטלוויזיה החלה לחפש אותה, כלומר בריאליטי. התחרויות המצולמות שבהן המבדר ביותר זוכה בפרס כספי הפכו לחיפוש אחר "הכי אמיתי". כבר בעונה הראשונה של "האח הגדול" היתה מלחמת אותנטיות, שזלגה בהמשך אל שאר העונות. הטוקבקים הנפוצים באשר למתמודדים נוגעים לרוב למידת האמיתיות שלהם, והזוכים הכי פופולריים, לדוגמה אלירז שדה וקותי סבג, תמיד צוינו בצמידות לכנות שלהם. זו טעות כרונית לזלזל בזה או לפטור פשוט כ"עממי". האמיתיים נהנים מחופש תנועה רחב הרבה יותר בשדה הקפוץ של הנימוס או האיפוק וגם מאמון ציבורי ומחיבה שמזכים אותם במעידות שלא היו עוברות אחרת. גם אל מול שערוריות, כמו אלה של טראמפ ואורן חזן, תעמוד להם טענת ה"אמת דיברתי".

אלירז שדה. ה"אמיתיים" זוכים לאמון הציבור, צילום: אוהד רומנו אלירז שדה. ה"אמיתיים" זוכים לאמון הציבור | צילום: אוהד רומנו אלירז שדה. ה"אמיתיים" זוכים לאמון הציבור, צילום: אוהד רומנו

להשתין בדלת פתוחה

אבל דוגריות בפני עצמה היא לא באמת ערך, היא כלי רטורי ריק ממוסר, והיא גם אליבי גרוע במיוחד. על ילד לא נכעס אם יצביע על אדם נכה ויצעק "למה זה חצי איש?", אבל בקרב אנשים מבוגרים שעברו לכאורה את תהליך החִברות טקטיקת "כל האמת בפנים" לא חיננית ולא אמיתית, אלא סתם חסרת התחשבות או מחשבה. זו לא אמת, זו דעה. ובדרך כלל לא דעה חשובה במיוחד, שמופנית החוצה, בלי לעבור דרך מודעות עצמית. מחשבות גזעניות, שיפוטיות, סקסיסטיות או מזלזלות שמקננות בחשכת המיינד הן לא אמיתיות או טהורות יותר משום שאין להן הציפוי של הכרה בזולת, הן פשוט מה שהן — עוד מחשבה, לא יפה במיוחד, אולי טבעית, אבל בטח שלא נאצלת. למדנו לכסות את עצמנו בבגדים גם כשחם, להשתין בדלת סגורה, להפריד בין הפרטי לציבורי. זה לא אמיתי פחות מהאלטרנטיבה הלא מוצלחת. אנשי "כל האמת בפנים" הם אנשים שלא עוצרים לנשום ולקרוא את החדר שהם נכנסו אליו. הם הפכו לערך איזה טיק אינפנטילי שמביא את עצמם על חשבון האחר. תודה, איש זר, אבל האמת היא שהאמת שלך מעניינת רק אותך, ואתה דורך לי על הרגל מרוב אותנטיות.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות