שחיקת הביניים של מעמד הביניים

תסתכלו היטב על הגרף הכפול למטה. בצד ימין אפשר לראות את הסידור של כל הרשויות המקומיות בישראל, כל 252 מהן, על פי המצב הכלכלי-חברתי שלהן ב־2008. בצד שמאל אפשר לראות את אותו הסידור חמש שנים קדימה, ב־2013. לפני שמונה שנים הסידור היה עוד יחסית סביר, לפחות במונחים ישראליים, כך ששליש מהרשויות נמצאו באמצע (אשכולות חמש ושש) — מעין מעמד ביניים של מעמד הביניים של הרשויות. אבל ב־2013, אנו מקבלים תמונה של פיצול. במקום שליש מהרשויות, אותו אמצע הצטמק לחמישית מהרשויות ויצר פער. חלקן הידרדרו וחלקן עלו. מדובר בגרף של ישראל האחת וישראל השנייה, שלא משאיר הרבה באמצע.

מצבן של הרשויות ב־2013 פורסם אתמול על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. החלוקה לאשכולות מאחד עד עשר נועדה כדי ליצור מעין מדד אחד ברור שמשקלל בתוכו הרבה מאוד פרמטרים, החל משיעור התושבים שמקבל הבטחת הכנסה, ממוצע שנות לימוד, הכנסה חודשית ממוצעת ועד לממצע מספר ימי השהייה בחו"ל. מכאן אפשר לקבל מדד לא רע של הרשויות בהן יש תושבים שיכולים להרשות לעצמם, לבין רשויות בהן התושבים יכולים להרשות פחות. מה שיוצא דופן בנתונים הוא שכאשר מסדרים אותם על הגרף מקבלים את תמונת השינויים לאורך השנים. אפשר לראות איך גודלם של אלו שנמצאים בתחתית ואלו שנמצאים בפסגה לא משתנה באופן משמעותי. אך מנגד, אפשר לראות איך מעמד הביניים מתחלק בתוכו בצורה מובהקת יותר בין נמוך לגבוה: 159 יישובים נמנו על מעמד הביניים של הרשויות ב־2008, כלומר מאשכול 4 שמציין את מעמד הביניים הנמוך של הרשויות (רמלה, בית שאן ושדרות לדוגמה) עד לאשכול 8 בו מצויות הרשויות שאפשר לשייך למעמד הביניים הגבוה (תל אביב, גבעתיים והרצליה לדוגמה). ב־2013, באשכולות 4-8 היו 157 רשויות, כך שהפרופורציות לא השתנו דרמטית. אבל מה קרה בתוך האמצע של האשכולות הללו? אם ב־2008 היו 79 יישובים בשאכולות 5 ו־6, ב־2013 היו רק 57. אותם יישובים הלכו לשני כיוונים — חלקם לאשכולות הנמוכים יותר של מעמד הביניים וחלקם לאשכולות הנמוכים יותר. כך, ב־2008 היו 31 ישובים באשכול 8 ו־23 באשכול 7 ואילו ב־2013 היו כבר 38 ישובים באשכול 8 ו־32 באשכול 7; ומנגד, ב־2008 היו 26 יישובים באשכול 4 ואילו ב־2013 היו 30.

 

מעגל העוני של הרשויות

 

צריך להבין שהמספרים הללו מייצגים לא רק את המצב של התושבים בכל רשות, אלא גם את היכולת של כל רשות לתת שירותים טובים יותר לתושבים. ברשות בה יש שיעור גדול של מקבלי הבטחת הכנסה או מובטלים, היכולת לגבות ארנונה משמעותית מהתושבים כדי לממן שירותים ציבוריים היא נמוכה, והיכולת לפתח מגזר עסקי שמספק עבודה ומכניס ארנונה גם כן נמוכה. מכאן, שקשה מאוד לרשות שכזו לפתח בעצמה את האמצעים שיכולים להוציא אותה מתוך אותו מעגל עוני, בדיוק כמו אנשים שנקלעים לסיטואציה דומה. בהתאם, ברשויות שתושביהן חזקים קל יותר לעירייה לספק שירותים ציבוריים טובים יותר לתושבים.

מכאן שמצב הרשויות המקומיות הוא מעין נתון מאוחר למצב התושבים. במקרה הזה מדובר על הפערים בתוך מעמד הביניים, ואלו אכן גדלו בעשור האחרון: בדיקת מרכז טאוב העלתה שלפני עשור הפער בין ההכנסה לנפש בין המעמד הבינוני־גבוה לממוצע עמד על כ־66%, וב־2010 כבר עלה לכ־75%.

אבל זוהי לא גזירת גורל. בהצעת התקציב שהוגשה לממשלה בסוף השנה שעברה, הציע משרד האוצר לערוך שינוי הדרגתי באופן שבו המדינה מחלקת לרשויות המקומיות את תקציבי הרווחה והחינוך.

לא גזירת גורל

 

כיום כל רשות מקבלת מהמדינה את חלקה היחסי באופן שווה. כך, לדוגמה, בשירותי הרווחה היחס עומד על 75% מהמדינה ו־25% מהרשות. אבל לשיטה יש תנאי: המדינה נותנת את התקציב רק אם לרשות יש את הכסף בשביל להשלים אותו.

את זה האוצר רצה לשנות. ההצעה היתה שבאופן הדרגתי, התקציבים שמתווספים למערכת החינוך והרווחה החל מ־2016 יהיו דיפרנציאליים, כך שהמאצ'ינג שהרשויות החלשות יידרשו לו יהיה בשיעור נמוך יותר מאשר זה שהרשויות החזקות יידרשו לו. ההצעה גרמה לריב מתוקשר בין ראשי הרשויות החלשות, שיוצגו על ידי ניר ברקת מירושלים ומיכאל ביטון מירוחם, לבין ראשי הרשויות החזקות, שיוצגו על ידי חיים ביבס ממודיעין ודב צור מראשון לציון. האחרונים הצליחו לבסוף למסמס את ההצעה על ידי לחץ מאסיבי על ראש הממשלה בנימין נתניהו, בין השאר בטענה כי המדינה היא שצריכה לעזור ליישובים החלשים ולא התושבים מהיישובים החזקים. בסופו של דבר ההצעה נפלה, והפערים בין הישראלים רק יגדלו.