הליצנים החדשים: שלושה קרקסים נחשבים בדרך אלינו

תשכחו מהאוהל הגדול המסורתי, הקביים הגבוהים או חישוק האש שאריה עובר בתוכו. הקרקס העכשווי הוא משהו אחר לגמרי — חדשני, משלב בתוכו את מגוון אמנויות הבמה, תפאורות ותלבושות מרהיבות ומדיות שונות כמו אנימציה, וידיאו ארט, קומיקס וגרפיטי.

"מתחילת שנות השבעים התפתח הקרקס בעולם בצורה בלתי רגילה והפסיק להיות אותו ז’אנר של שושלות משפחתיות שמעבירות את הידע מהורים לילדים", מספרת ל"כלכליסט" אורית נבו, כותבת ומביימת מופעי קרקס. "בכל אירופה נפתחו בתי ספר מקצועיים לקרקס שבהם מלמדים את כל אמנויות הבמה כמו מחול ותיאטרון ברמה הגבוהה ביותר, והבוגרים שלהם הם חלום רטוב של כל במאי כי הם יודעים לעבוד עם הגוף לא רק ברמה טכנית של מיומנויות קרקס. את קרקסי הבמה כותבים והם מבוימים ומשלבים מדיות נוספות. לארץ עדיין מביאים את הקרקס של פעם כמו מדראנו שמורכב מנאמברים עם מנחה ביניהם וזה הקרקס שמכירים בישראל לצערי ובעולם זה ממש לא זה".

אמש נפתחה במשכן האופרה בתל אביב הסדרה "World Cirque", שנבו היא המנהלת האמנותית שלה. הסדרה, בשיתוף בימות גלובל, מביאה בפני הצופה הישראלי מופעים מחוד החנית של הקרקס הבינלאומי: קרקס אלואז מקנדה פותח את העונה עם מופע ID המתרחש בעיר עתידנית שבה נפגשים בני נוער מלאומים שונים ונולדים סיפורי אהבה ויריבויות. המופע משלב מחול אורבני ויש בו אלמנטים מעולם מחזות הזמר. ה־"Montreal Gazete" הקנדי הכתיר אותו כ"סיפור הפרברים של קרקסי הבמה". בהמשך יגיעו קרקסי רסירקל מהונגריה וסירקולומביה מקולומביה.

לדברי נבו, "מלחמת העולם השנייה היתה משבר גדול לקרקסים באירופה מכיוון שאחרי המלחמה הטלוויזיה והקולנוע הפכו בידור להמונים ותפסו את מקומם. בשנות השישים רבים פשטו רגל, הז’אנר גווע ונדרש חידוש כדי להחיות אותו. בתחילת שנות התשעים הקרקס פלש לתיאטרונים ולאופרה ולכן גם הכרטיסים התייקרו כי היה צורך בתלבושות, תאורה ותפאורה מושקעים. הז'אנר חיפש איך לחדש עצמו אמנותית מעבר לווירטואוזיות טכנית והיום יש לו אמירה, סיפור ומהלך דרמטי. יש עומק רגשי ותוכני שלא רואים בשום מקום אחר כי יכולות הביטוי של אמנות המופע הזו הן הטובות שיש".

נבו (48) החלה את דרכה הלוליינית בשנת 1993. "רקדתי ועשיתי תיאטרון תנועה ויום אחד נמאס לי לרקוד במאוזן וחיפשתי את דרכי למעלה וכך הגעתי לטרפז ונדבקתי בחיידק הקרקס. ביליתי 15 שנה באוויר והיה קשה להוריד אותי כי הקרקע נראתה לי הדבר הכי פחות מרגש שיש. הרגשתי שאני מחזיקה את החיים בידיים שלי כי בתקופתי המופעים היו בלי אבטחה והיתה לי 100% אחריות על החיים שלי וזה משך אותי ושינה את חיי. היום אני מישהי אחרת ממי שהייתי לפני הטרפז בכל דרך ההתנהלות שלי".

אחרי נדודים ברחבי אירופה הכוללים שש שנים שבהן חיה בקרוואן עם כלבה והופיעה כלוליינית, חזרה נבו בשנת 2000 לארץ והקימה את הקרקס בבנימינה. ב־2008 תם פרק הטרפז בחייה והיא ירדה אל הקרקע. "זו עבודה מאוד סיזיפית עם המון אימונים ביום ולא תמיד הרבה מופעים. אחת המורות שלי אמרה פעם שזו אמנות כפוית טובה שמשקיעים בה המון ומחיאות הכפיים הן כלום לעומת ההשקעה". ב־2010 הקימה נבו את להקת ON Company המייצגת את ישראל ברחבי העולם.

יש בארץ מספיק קהל לקרקס?

"קרקס הוא פופולרי ויש לו מספיק קהל. הבעיה היא להביא אנשים לקרקס במה באופרה כי התפיסה מאוד ארכאית וקשה לגרום לאנשים להבין שיש פה הפקות ענק שנוצרו עבור במות של תיאטראות ובתי אופרה, וגם נדמה להם שזה רק לילדים. המטרה של הסדרה, שמביאה טעימה ממיטב היצירה העולמית העכשווית, היא לשנות את התפיסה התדמיתית והתרבותית של קרקס. זה תהליך שלא קורה ביום אחד. אלואז זו פתיחה נהדרת כי הוא עושה WOW מטורף וזו חוויה רב־חושית שאני מקווה שתעשה את העבודה. הקהל קיים, צריך רק להדביק אותו בחיידק".

מה תפקיד הליצן בקרקס המודרני?

"תפקידו לדבר על מצבנו הקיומי האנושי בצורה הטרגי־קומית הנוגעת ביותר שיש. ליצנים תמיד עשו את זה אבל כשהם היו חלק מלהקת הקרקס היה להם מקום מאוד קטן. אמנות הליצנות התפתחה במאה האחרונה כשהליצן במרכז הזירה ויש לו חשיבות".

בימים אלה היא כותבת את ספרה "The circus of life" המביא תובנות מ־25 שנות קרקס. "הרגשתי שאני צריכה לסכם פרק בחיים והספר מדבר גם עליי כאדם, כאמא וכבת זוג ואיך הקרקס שינה אותי. זה בעצם ספר לאנשים שמתמודדים עם החיים".