צילום: אוראל כהן
לידיעת אורן חזן: טראמפ איחד את הבוחרים סביב משהו אחר לגמרי
אובדן המרכז המתון דורש השוואה בין הרפובליקנים לליכוד, אבל הקמפיין של טראמפ ניזון מהסתה נוספת – נגד השחיתות השלטונית. האם גם פה יוותרו על תחזוק הקואליציות וקשרי ההון-שלטון
מפסידים נוספים בבחירות אתמול הם: הגלובליזציה, הרציונליזציה, הפוליטיקלי קורקט, ערך השוויון ועוד אי אלו ערכים שמאלניים, שפעם דווקא היו בימין ונטשו אותו. אם יש משהו גלובלי בתהליך זו הנטישה. כמו הנטישה של הבריטים את אירופה בברקזיט.
מקובל להגיע שאנחנו מחקים טרנדים אמריקאיים, הפעם, נדמה, הם למדו משהו מאיתנו. ישראלים רבים שמצאו עצמם מזועזעים מתוצאות הבחירות, הם גם אלה שהזדעזעו יום קודם מההתקפה של נתניהו על אילנה דיין. טראמפ ונתניהו חושבים את אותו הדבר על התקשורת. ושניהם, ולא במקרה, נתמכים בידי אותו ספונסר שחולק עמם את אותה טינה. והוא גם יכול לרכוש לטראמפ את USA TODAY כדי שגם לו יהיה 'ישראל היום'.
שתי נקודות דמיון מחברות בינינו לבינם, בהשוואה בין הליכוד לרפובליקנים: אובדן המרכז המתון והשפוי של הימין. דרך ארוכה עשה הימין הישראלי ממנחם בגין לאורן חזן ומירי רגב. הימין האמריקאי הוא כלכלי בעיקרו. טראמפ תיבלן אותו בשנאת זרים, בשוביניזם מיליטריסטי, בהתכנסות לאומנית. וגם, באיום על המרקם וסט הערכים הדמוקרטי. בישראל לא היה ראש ממשלה דמוקרטי יותר ממנחם בגין שנשא על כפיים את חופש העיתונות ועצמאות המשפט. יורשיו מאיימים על הערכים האלה, מתודלקים בשיח פופוליסטי מתלהם של ביריוני רחוב ורשת, את אלה גייס גם טראמפ בסיוע גזעני הקו קלוקס קלאן והניאו נאצים בתוספת זלזול והטרדת נשים. ובסוף 46 אחוז מהנשים מצביעות עבורו. רובן חסרות השכלה. ארה"ב, מקובל לומר, הגיע למקומה ומעמדה בזכות מיעוט של חכמים ששולט על רוב של מטומטמים. אתמול הם החליטו להתאחד לטובת מי שנתפס בעיניהם כאחד משלהם, על אף שהוא לא.
טראמפ קיצר את הדרך. הרפובליקנים עברו היישר לאורן חזן. אצלנו, חצי נחמה, אנחנו עדיין לא שם. אבל איפה נתניהו על הרצף שבין בגין לטראמפ? נדמה שקרוב הרבה יותר למודל האמריקאי. וממפלגתו גורשו כל ה"בגינים" כדן מרידור, מיקי איתן, גדעון סער. בני בגין נותר בה כקוריוז ואת הטון נותנים החזנים, המזוזים והרגבים. ונתניהו? לכאורה הוא הסמן השפוי בחבורה הזו אבל אין באמת שאין הבדל גדול בין מכתב התגובה שלו לדיין לבין ההתנפלות של עופר גולן על אמנון אברמוביץ או ההתנפלות של טראמפ על העיתונאי ההיספאני חורחה ראמוס.
הקמפיין של טראמפ ניזון מהסתה נוספת – נגד המושחתים. נגד השחיתות של הממסד בכלל ושל הילארי קלינטון בפרט. גם בישראל קיימת תחושה חזקה של שחיתות שלטונית. ועכשיו המלכוד: גם שם וגם כאן יש מידה מסויימת של שחיתות שנגזרת מהכריכה של הון שלטון. פוליטיקאים, כאן ושם, חייבים כסף כדי להיבחר וחייבים אתנן כדי לתחזק קואליציות, לרקוח פשרות פוליטיות ולהשיג יעדים. הנשיא לינקולן שיחד כעשרים חברי קונגרס כדי לגייס את הרוב הדרוש להעברת התיקון בחוק שאפשר את ביטול העבדות. וצריך להודות – השחיתות משרתת גם יעדים נאצלים פחות.
אבל פמפום התחושה שהכל מושחת מייצר ייאוש מהדמוקרטיה ובמקביל מלבה את הכמיהה לאיש החזק שיבוא ויעשה סדר. ההצבעה לטראמפ ניזונה גם מהסנטימנט הזה. לשחיתות הזו הוא חיבר היטב את דפוקי הכלכלה, אלה שמרגישים שקואליציית ההון שלטון מחלקת את משאבי המדינה בין חברי המועדון המצומצם. וזה אחד ההבדלים בינינו לבינו. אצלנו דפוקי הכלכלה ממשיכים להצביע לליכוד. העיקר שידפוק את המקסיקאים, סליחה את הערבים.
2 תגובות לכתיבת תגובה