אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
עולמם הסודי של מנהלי העושר צילום: Barbara Regina Grübel

אג'יו

עולמם הסודי של מנהלי העושר

הסוציולוגית ברוק הארינגטון יצאה למסע בעקבות האנשים שעוזרים לאולטרה־עשירים לשמור על המיליארדים שלהם. היא ביקרה במקלטי מס מסביב לגלובוס, ספגה איומים, ולמדה את סודות המקצוע של היועצים שמתחזקים את העולם המקביל שבו חיות שושלות ההון. צריך להחביא את המיליארדים מאשתך? רוצה לשנות את החוקים לטובתך? מחפש מוסד גמילה דיסקרטי? מנהל העושר ישמח לעזור

10.11.2016, 14:56 | יאיר קלדור

רק פעם אחת במהלך עבודתה הרגישה ברוק הארינגטון עוינות של ממש. זה היה בסוף ראיון עם מנהל עושר בכיר באיי הבתולה הבריטיים. בסוף הפגישה, היא נזכרת, המנהל נשען לאחור, שילב את ידיו ואיים בקור רוח לגרש אותה מהאי, שידוע כמקלט מס עבור תאגידים ובעלי הון. "רק אחר כך גיליתי שזה באמת קרה בעבר", היא מספרת ל"כלכליסט". "שנתיים קודם לכן גורשה מהאי כתבת של 'ניוזוויק' שעבדה על כתבה על מנהלי העושר. וזאת אפילו לא היתה אמורה להיות כתבה ביקורתית".

הראיון באיי הבתולה היה רק תחנה אחת במסע בן שבע שנים שאותו ערכה פרופ' הארינגטון, סוציולוגית המלמדת בבית הספר למינהל עסקים בקופנהגן, בשורה ארוכה של מקלטי מס בעולם. בין 2008 ל־2015 הארינגטון ערכה לא פחות מ־65 ראיונות עם מנהלי עושר ב־18 מדינות, בהן שווייץ, הונג קונג וסינגפור, וגם במקלטי מס מוכרים כמו איי קיימן והאי ג'רזי. הכל בניסיון להבין מיהם בעצם מנהלי העושר, האנשים שמסייעים לעשירי העולם לשמור על מעמדם בראש הפירמידה של חלוקת ההון הגלובלית.

זה לא היה קל. החשאיות בתחום ניהול העושר היא תנאי בל יעבור. בעוד תכנוני המס האגרסיביים של תאגידים גלובליים זכו בשנים האחרונות לכותרות בולטות, הרי שמנהלי עושר עובדים מול לקוחות פרטיים, וחובת הדיווח לגביהם היא מינימלית עד לא קיימת. ככל שהדבר תלוי באולטרה־עשירים, על התחום להישאר רחוק מעין הציבור. "אף אחד לא רוצה מנהל עושר עם נראות ציבורית", מסבירה הארינגטון. "אם אתה מנהל עושר, כדאי שלא יהיה לך חשבון בטוויטר. אולי חשבון בפייסבוק תוכל להחליק, כל עוד אתה לא מעלה יותר מדי סטטוסים ודואג שכל ההגדרות הפרטיות שלך נעולות. דיסקרטיות היא הכל בתחום הזה".

כחלק מהמאמץ לפצח את מעטה הסודיות האופף את התחום, הארינגטון השלימה ("בהצטיינות", היא מדגישה בגאווה) את מסלול ההכשרה האינטנסיבי של STEP, הגוף המקצועי היחיד המאגד מנהלי עושר מרחבי העולם. "פגשתי שם את האנשים שרציתי לחקור, וההכשרה המקצועית היתה מאוד אינטנסיבית ואפשרה לי ליצור קשרים אישיים, שסייעו לי מאוד בהמשך". כך מצאה קצה חוט שבאמצעותו הצליחה להיכנס לעולם ניהול העושר. התוצאה היתה "הון ללא גבולות" ("Capital Without Borders"), ספר עטור שבחים שיצא לאור בחודש שעבר, ומתאר את האופן שבו עשירי העולם מצליחים לעקוף בעצם את המציאות הפיננסית שבה חיים כל השאר, ולחיות בעולם מקביל, המעוצב לפי צורכיהם.

  , צילום: עמית שעל צילום: עמית שעל   , צילום: עמית שעל

איך הגעת לחקור את הנושא?

"תמיד התעניינתי בנושאים של עושר והון. גדלתי בפרברים של שיקגו, באזור מאוד מבוסס, אבל למשפחה שלי לא היה הרבה כסף, אז הפערים תמיד היו נוכחים בחיים שלי. הספר הראשון שלי אחרי הדוקטורט (מאוניברסיטת הרווארד - י"ק) עסק במשקיעים רגילים בשוק המניות האמריקאי, אנשים ממעמד הביניים, לא עשירים במיוחד. אבל כשרציתי לבחון את השכבה של האולטרה־עשירים, הסתבר לי שזה בכלל לא פשוט. הם לא מעוניינים לדבר עם אקדמאים כמוני.

"חשבתי הרבה שנים איך אני יכול ללמוד את העולם הזה, ואז גיליתי שהאולטרה־עשירים מאוד תלויים באנשים שמנהלים את העושר שלהם. מנהלי העושר הם מי שאמורים לוודא שהאולטרה־עשירים (בעלי הון פנוי להשקעה של 30 מיליון דולר ומעלה - י"ק) יישארו כאלה. אחרי הכל, יש לנו מערכת מס מפותחת, וגם חוקים לחלוקה מחדש של הון. העובדה שעושר מופלג יכול להישאר באותה משפחה במשך שלושה דורות ויותר היא די מדהימה. מי שאחראי לזה יותר מכל הם מנהלי העושר. הם בעצם שומרים על העושר מפני כל מנגנוני החלוקה מחדש".

מגנים על הסנאים החרוצים

אם לשפוט לפי הנתונים, נראה שמנהלי העושר עושים את עבודתם היטב. לפי דו"ח של קרדיט סוויס מאוקטובר 2015, האחוזון העליון באוכלוסייה מחזיק ביותר מ־50% מההון בעולם. לפי נתוני אוקספאם, ארגון גלובלי למלחמה בעוני, ההון של 62 האנשים העשירים ביותר בעולם צמח מאז 2010 ב־45% לרמה של 542 מיליארד דולר, ואילו באותה התקופה מחצית מאוכלוסיית העולם ראתה את היקף ההון שלה צונח ב־38%. הארינגטון משוכנעת ששני התהליכים קשורים זה לזה. מנהלי העושר מסייעים לבעלי ההון לשמור על עושרם, ובכך גם הופכים את העניים לעניים יותר.

"מנהלי העושר בעצם מסייעים לאולטרה־עשירים להישאר כאלה על ידי צמצום תשלומי המס שלהם, ואז אנשים ממעמד בינוני ונמוך נאלצים לשלם מסים גבוהים יותר, או לספוג קיצוצים בשירותים חברתיים", היא מסבירה. "לפי ההערכות, בארה"ב האזרחים נאלצים לשלם 10%–15% יותר במס הכנסה פדרלי מכיוון שהעשירים לא תורמים את חלקם. להרבה אנשים זה היה מאפשר לממן השכלה גבוהה לילדים, או לקנות מכונית או בית יותר גדול".

"מנהלי עושר גם מאפשרים לאולטרה־עשירים להתחמק מתשלום חובות", היא ממשיכה. "אז כדי לפצות על אובדן ההכנסות, בנקים ומוסדות פיננסיים מגדילים את העמלות והתשלומים של שאר הציבור. זה מגדיל את העלויות של פתיחת עסק, את ההחזר על הלוואות סטודנטים ועוד".

ומה מנהלי העושר חושבים על ההשלכות האלה?

"נתקלתי בשלושה סוגי תגובות. היו מנהלי עושר שהסבירו שהם מגוננים על לקוחותיהם מדרישות בלתי לגיטימיות של מדינות רווחה, שגובות מסים גבוהים מדי ומחלקות את הכסף לאנשים עצלנים משכבות נמוכות. זו גישה שדי מייצגת את הרוח הנושבת מספרי ההדרכה של STEP, למשל. שוחחתי גם עם מנהל עושר ותיק שהשווה את הלקוחות המיליארדרים שלו לסנאים קטנים שעבדו קשה כל הקיץ כדי לאגור אגוזים לחורף, ובאה המדינה הגדולה והרעה והורסת את היוזמה החופשית שלהם.

"קבוצה גדולה יותר, בערך חצי ממנהלי העושר שאיתם שוחחתי, בכלל לא חושבים על דברים כאלה. הם עסוקים בעבודה היומיומית וזהו. הם מרגישים שהתפקיד שלהם זה לעזור ללקוחות, והם שואבים סיפוק אם הם מצליחים בכך. הם בכלל לא מתעסקים בשאלות אידיאולוגיות־פוליטיות". 

ד"ר אדם חפרי־וינוגרדוב: רשות המסים בישראל פיתחה יכולת לטפל במיסוי הנאמנות בעצמה - וזה הדבר החשוב באמת", צילום: האוניברסיטה העברית ד"ר אדם חפרי־וינוגרדוב: רשות המסים בישראל פיתחה יכולת לטפל במיסוי הנאמנות בעצמה - וזה הדבר החשוב באמת" | צילום: האוניברסיטה העברית ד"ר אדם חפרי־וינוגרדוב: רשות המסים בישראל פיתחה יכולת לטפל במיסוי הנאמנות בעצמה - וזה הדבר החשוב באמת", צילום: האוניברסיטה העברית

ומה עם השאר?

"הקבוצה השלישית מורכבת ממנהלי עושר עם מודעות חברתית גבוהה יותר, שמבינים שהם עוזרים להפוך את העשירים לעשירים עוד יותר בזמן שהעניים נהיים עניים יותר. זה באמת מפריע להם, והם מתחבטים בסוגיות האלה. אז הפשרה שלהם היא לנסות 'לחנך' את הלקוחות שלהם, ולדרבן אותם למשל לתרום למטרות חברתיות".

וזה מצליח להם?

"על זה אין לי מידע".

ארכיטקטים פיננסיים עם אמפתיה

 

מנהלי עושר הם לרוב בעלי הכשרה ורקע מקצועיים הקשורים בפיננסים — עורכי דין, בנקאים, רואי חשבון או מומחי מס. הם עשויים להיות עצמאים, לעבוד בפירמות קטנות בנות עשרות עובדים, או כשכירים באחת ממחלקות ניהול העושר של ענקי הבנקאות, הכוללות אלפי מנהלים האחראים על מאות מיליארדי דולרים. לעתים מעדיפים המולטי־מיליארדרים להקים "משרד משפחתי" (Family Office) שינהל את ההון, במקום לשכור פירמה חיצונית.

מנהלי עושר אחראים למעשה על כל ההיבטים הפיננסיים הנוגעים להון של לקוחותיהם. אלה כוללים, בין היתר, צוואות, הסכמי ממון, ביטוחים, השקעות וניהול סיכונים. במהותו התפקיד של מנהלי העושר הוא לא להשקיע במניה זו או אחרת, אלא לנהל את ההון ברמה יותר הוליסטית, תוך כדי צמצום תשלומי המס למינימום האפשרי. לדברי הארינגטון, עבודתם של מנהלי עושר דומה לזו של ארכיטקטים: גם הם אחראים על תכנון מבנים מורכבים. אך במקום אנשים, הארכיטקטורה הפיננסית של מנהלי העושר מיועדת לאכלס נכסים וישויות משפטיות כמו נאמנויות, תאגידים וקרנות צדקה. ולמותר כמעט לציין, רבים מהמבנים הפיננסיים שמנהלי העושר מקימים שוכנים במקלטי מס.

מי האנשים שעובדים כמנהלי העושר?

"חלק מהם מגיעים ממדינות שידועות כמקלטי מס, ושם זאת העבודה הכי טובה בעיר. אחרים מגיעים ממעמד חברתי דומה ללקוחות, כלומר ממשפחות עשירות, אבל לא עשירות מספיק כדי שלא יצטרכו לעבוד. אז יש להם כל הכישורים החברתיים הנדרשים לתפקיד, והם מכירים את הקודים התרבותיים של המעמד. ויש כאלה שהגיעו לתפקיד במקרה. פגשתי מנהל עושר אחד שהגיע ממשפחה ממעמד הפועלים. הוא התחיל כאיש צוות בהפלגות יוקרה, פגש שם הרבה אנשים מאוד עשירים, וכך למד איך לדבר איתם ולרכוש את אמונם. סט הכישורים הייחודי הזה אפשר לו להשיג עבודה בתחום".

נשמע שיותר מהבנה בהשקעות ומיסוי התפקיד דורש כישורים פסיכולוגיים וחברתיים.

"לחלוטין, וזה אחד הדברים שאי אפשר באמת ללמד אותך. אתה יכול לקבל הכשרה על האספקטים הטכניים של העבודה, אבל לא בנוגע לאספקטים החברתיים. לכן ברוב המכריע של המקרים חברות מחפשות מראש אנשים עם הכישורים האלה, שבאים מרקע מתאים, כדי שלא ירגישו לא בנוח כשהם משוחחים עם אנשים אולטרה־עשירים".

מה זאת אומרת "להרגיש לא בנוח"?

"שלא יגלגלו את העיניים כשלקוח אולטרה־עשיר מתחיל להתלונן על כמה החיים שלו קשים. אתה צריך להיות מסוגל להקשיב לתלונות כאלה בלי להביע שום תסכול או בוז. במהלך המחקר גיליתי, למשל, שיש קבוצות תמיכה מיוחדות לאולטרה־עשירים, כי הם מרגישים שהם לא יכולים לדבר על הבעיות שלהם עם אף אחד אחר. ובסופו של דבר יש להם סיבות טובות להיות חשדניים: אם ידוע שאתה אולטרה־עשיר, זה הופך אותך למטרה עבור כל מיני גורמים נצלניים". 

חשבת לעבוד בעצמך כמנהלת עושר?

"לא ממש, ואף אחד בחיים לא יעסיק אותי, כיוון שפרסמתי הרבה מאמרים בנושא, רובם די ביקורתיים. אבל במפגשים עם אקדמאים אחרים, ששומעים על המחקר שלי, תמיד יהיה מישהו שיגיד, 'הו, אנחנו צריכים את ברוק שתנהל לנו את ההון'. ואז כולם צוחקים, כי ברור שלאקדמאים אין הון לנהל".

ממסעות הצלב לאיי קיימן

 

השורשים ההיסטוריים של תחום ניהול העושר, מספרת הארגינטון, מגיעים עד מסעות הצלב של ימי הביניים. "כשאצילים אנגלים יצאו למסע לארץ הקודש, הם חששו שמישהו ינסה להשתלט להם על האדמות, או שהמדינה תגבה על אדמותיהם מס ירושה גבוה אם יקרה להם משהו. כדי לצמצם את הסיכונים הם יצרו את מוסד ה'נאמנות' (Trust). זה התחיל כהסכם בין אצילים, כשמי מהם שיצא למסע הצלב העביר לאחר את הבעלות על הקרקעות שלו, שישמור עליהן בנאמנות עד שיחזור מהמסע. לפי ההסכם, אם הוא לא היה חוזר, הנאמן היה מעביר את הנכסים לבעלות הילדים, וככה לא היה צורך לשלם עליהם מסי ירושה. כמובן, היו מקרים שבהם הנאמן שמר את הרכוש או חלק ממנו לעצמו, אבל אז היה ניתן לתבוע אותו בבית המשפט על הפרת חוזה.

"השימוש בנאמנויות כאלה נמשך מאות שנים. השינוי הגיע באמצע המאה ה־18, עם המהפכה התעשייתית. קודם לכן הנכסים בנאמנות היו בעיקר אדמות, שהיו צורת ההון העיקרית. כשהתחיל תהליך התיעוש והקפיטליזם באופן כללי, יותר ויותר הון הוחזק בנכסים כספיים, ואז הטכניקה של התחמקות ממס על ידי העברת בעלות על הקרקע כבר לא ממש עבדה. היה צריך הגדרה חדשה של נאמנות, כזו שתאפשר לנאמן גם לעשות משהו עם הכסף הזה, להשקיע אותו למשל, כדי שלא יאבד מערכו. זה התאפשר באמצעות סדרת פסקי דין בתחילת המאה ה־19. אחד המקרים החשובים היה בניו יורק ב־1830. בית המשפט העליון במדינה הכיר בניהול עושר כמקצוע, ובסמכות של הנאמן להשקיע את הכסף עליו הוא הופקד.

"ועדיין, עד סוף המאה ה־20 מנהלי עושר פעלו כיחידים, בלי שום קשר זה לזה. רק ב־1991 הוקם STEP, המיועד ספציפית למנהלי עושר. עד היום זה הארגון המקצועי היחיד בתחום, והגוף היחיד שמציע הכשרות מקצועיות, סדנאות והסמכות למנהלי עושר, ומאגד כ־20 אלף מנהלי עושר ב־95 מדינות שונות בעולם (אם כי לא כל מנהלי העושר רשומים בארגון)".

"כמו כל ארגון מקצועי", ממשיכה הארינגטון, "גם STEP מייצג את האינטרסים של חבריו מול גורמים פוליטיים, וגם למנהלי עושר פרטיים יש הרבה מאוד כוח והשפעה. היו מקרים שבהם ממשלות ממש נתנו להם לכתוב את החוקים הרלבנטיים. יש מנהלי עושר עם ניסיון של שנים בתחום, ואז נציגי מדינות פונים אליהם ואומרים משהו בסגנון: 'אתה מייצג הרבה עשירים מסין, ואנחנו רוצים למשוך אותם אלינו. מה הם בעצם רוצים? איך כדאי לשנות את החוקים שלנו כדי להיות יותר אטרקטיביים?'. ככה המשחק עובד, ואף אחד לא טורח להסתיר את זה. זה מערער את כל המבנה הדמוקרטי".

העובדים הסוציאליים של העשירים

אז איך נראית עבודתם של מנהלי העושר?

"ברמה הבסיסית ביותר, הם פותרים את הבעיות שהלקוחות מביאים. יכול להיות שהלקוח מרגיש שהוא משלם יותר מדי מסים, או שהוא לא רוצה לשלם לנושים שלו, או שהוא רוצה להחביא נכסים מהצד השני בהליך גירושים, או שאחד הילדים במשפחה מכור להרואין ורוצים להבטיח שהוא לא יבזבז את כל הכסף על סמים. לפעמים מדובר בבקשות מטופשות, כמו לקוחה שהתקשרה למנהל העושר שלה בשווייץ וביקשה שימצא צמיד יקר ערך שאבד לה מחוץ למסעדה בלונדון. אתה בעצם מקבל תשלום כדי להיות המבוגר האחראי בחדר".

פרופ פרופ' ברוק הארינגטון: "העובדה שעושר מופלג נשאר במשפחה במשך שלושה דורות ויותר די מדהימה. מנהלי העושר אחראים לזה" | צילום: Barbara Regina Grübel פרופ

ומנהלי עושר מבינים שאלה הן דרישות התפקיד?

"לחלוטין. לפחות שני מנהלי עושר התבדחו באוזניי שהם בעצם משמשים עובדים סוציאליים עבור האולטרה־עשירים. אבל זאת לא בדיחה — במובן מסוים זו באמת מהות התפקיד".

סיפורים מעין אלה משובצים לכל אורך ספרה של הארינגטון. מנהל עושר אחד סיפר על טלפון שקיבל מלקוח שהיה בפגישה עסקית באוסקה, יפן. איש העסקים היפני שעמו נפגש הלקוח סיפר לו שהוא צריך אלפי מנות של סלמון מעושן עבור אירוע שהוא עורך, והלקוח הפנה את הבקשה למנהל העושר שלו. "אמרתי לו שאני מנהל ההון שלו, לא סוחר דגים", סיפר המרואיין להארינגטון. "הלקוח השיב לי: 'ובכן, היום אתה סוחר דגים'. הייתי צריך להתקשר למכר שלי שמנהל את מפעל הסלמון המעושן של יוניליבר בסקוטלנד ולבקש ממנו סיוע. הוא הצליח. רק לאחר מכן גיליתי שהלקוח בעצם העמיד אותי במבחן, לראות אם אצליח במשימה בלתי אפשרית שכזו".

מרואיינים אחרים כללו מנהל עושר בריטי בסינגפור שמשמש גם כשדכן עבור הלקוחות שלו, ש"עסוקים מדי בשביל לחפש דייטים". מנהל עושר באיי הבתולה הבריטיים סיפר להארינגטון כי אף שאינו מוסמך לייעץ ללקוחותיו בנושאי גמילה מסמים, "אני יכול להגיד לספר להם על מרכז גמילה כזה או אחר שהרבה לקוחות שלי הולכים אליו".

"מנהלי עושר מטפלים בכל בעיה שהלקוחות מביאים להם", הארינגטון מרחיבה עכשיו, "ויש להם מכלול בעיות ייחודי שגולש הרבה מעבר לענייני מס. במדינות בחצי האי ערב, למשל, אין מסים בכלל, אבל יש בעיות פיננסיות אחרות. לדוגמה, יש עשירים שמבקשים לעקוף את חוקי השריעה, שמפלים לרעה את הבנות במשפחה. אם אתה רוצה להוריש את הרכוש שווה בשווה בין הילדים והילדות, אתה חייב להוציא את הנכסים מחוץ למדינה, ואחרי מותך מנהל הנאמנות יכול להעביר את הרכוש בהתאם להוראותיך, ולא לפי הוראות בית הדין הדתי".

"בשנה שעברה הסתיים הליך הגירושים של האוליגרך הרוסי דמיטרי ריבולובלב מאשתו אלנה", הארינגטון נותנת עוד דוגמה. "בעזרת מנהל העושר שלו, הוא החביא חלק גדול מההון בנאמנויות ברחבי העולם, ואז טען שבכלל אין לו הרבה כסף. היא ידעה שזה לא נכון, אבל אף שהיו לה עורכי דין מהשורה הראשונה, לקח להם שנים רבות להשיג ראיות כדי להוכיח לבית המשפט שריבולובלב בעצם מחזיק נכסים בשווי 9 מיליארד דולר במקלטי מס.

"ולפעמים האולטרה־עשירים נעזרים במנהלי עושר כדי לדפוק את המשפחות שלהם. יש הרבה מדינות, כמו גרמניה, ארגנטינה, בלגיה ואחרות, שבהן סדרי הירושה קבועים בחוק: בן או בת הזוג מקבל אחוז מסוים, הילדים מקבלים אחוז מסוים, והנפטר עצמו יכול להחליט רק לגבי חלק קטן מהסכום. יש אנשים שלא רוצים שהילדים שלהם יקבלו את מה שהחוק מקנה להם, ומנהלי עושר עוזרים להם לפתור את הבעיה הזאת".

לקחת דוגמה מישראל

 

בשנים האחרונות החל הציבור להיחשף להיקפה העצום של תעשיית תכנוני המס, בין היתר דרך הדלפות מתוקשרות כמו "מסמכי פנמה", שתיעדו עשרות שנות פעילות של פירמת עורכי הדין מוסאק־פונסקה. הארינגטון, כאמור, קובעת שמנהלי העושר ממלאים תפקיד חיוני בהתחמקות מתשלום המס, ואילו לפי פרופ' גבריאל זוקמן מאוניברסיטת ברקלי, מהחוקרים המובילים בתחום (שתיאר את ממצאיו בהרחבה בראיון ל"כלכליסט"), לא פחות מ־7.6 טריליון דולר נמצאים במקלטי מס ברחבי העולם, ואם הסכום הזה היה ממוסה במדינות המקור, הוא היה מייצר הכנסות מס נוספות של 190 מיליארד דולר בשנה.

הדיון הפומבי הגובר בנושא אי־השוויון ומקלטי המס אכן מעורר דאגה בקרב מנהלי העושר ולקוחותיהם. מחלקת ניהול העושר הגלובלית של בנק אוף אמריקה־מריל לינץ', שמנהלת עבור לקוחותיה כ־1.12 טריליון דולר, הזהירה לפני כמה חודשים כי יש להיערך לקראת רפורמות "שנועדו לספק את התשוקה הפופוליסטית ל'מלחמה באי־שוויון'".

לדברי הארינגטון, רשויות מס בעולם מפנות יותר ויותר משאבים לאיתור נכסים המוחזקים במקלטי מס, ויוזמות שיתופי פעולה בינלאומיים.

אלא שהרשויות סובלות לעתים קרובות מהיעדר ידע מקצועי שיאפשר להן לפצח את המבנים הפיננסיים המורכבים שיוצרים מנהלי העושר. הארינגטון ממליצה לרשויות המס בעולם "לפתות" מנהלי עושר לעבוד איתן בשיתוף פעולה — ולקחת דוגמה מרשות המסים הישראלית.

הארינגטון מסתמכת על מחקר של ד"ר אדם חפרי־וינוגרדוב מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, שבחן את השינויים במיסוי נאמנויות בארץ — שעד העשור הקודם כלל לא הוזכרו בפקודת מס הכנסה. "זה היה 'חור' רציני שדרכו זרם לישראל הרבה מאוד כסף, והגדיל את אי־השיוויון במשק", אומר חפרי־וינוגרדוב ל"כלכליסט".

חפרי־וינוגרדוב מספר כי תחילה נעזרה רשות המסים, שנעדרה יכולות מקצועיות לפתור את הבעיה, במומחים מהשוק הפרטי כדי לטפל במסי הנאמנות. הידע המקצועי של אלה אפשר לרשות לסגור את רוב ה"חורים" במיסוי — אם כי לא את כולם. בהמשך, בזכות ההתמקצעות של הרשות בנושאים אלה, כבר לא היה צורך במומחים.

הראיה לכך, לדברי חפרי־וינוגרדוב , נמצאת בחוק ההסדרים של 2013, שסגר את ה"חור" שנותר במיסוי הנאמנויות. "בפעם הזאת המומחים הפרטיים לא לקחו חלק בניסוח החוק", הוא אומר. "הם התנגדו מאוד לשינוי וזה לא עזר להם. רשות המסים בעצם פיתחה יכולת לטפל בנושאים האלה בעצמה — וזה הדבר החשוב באמת".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות