צילום: איי אף פי
הללוהוא: פרידה מלאונרד כהן
רבים מיהרו לקשור את מותו של לאונרד כהן לדכדוך שעורר ניצחון טראמפ. אבל האמת היא שכהן - משורר אפל שהמציא את הפופ מחדש וגיבור תרבות שמעולם לא פחד להסתכל לאמת בעיניים - פשוט סיים את עבודתו כאן
אחת התגובות השכיחות במדיה החברתית על לכתו של לאונרד כהן היתה לקשור אותה לניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב. רבים אומרים שכהן פרש בזמן, וכי תגובתו היא ההולמת ביותר למה שקורה עתה בעולם. אבל האמת היא שכהן פשוט היה כבר מבוגר וחולה. מותו לא היה מפתיע, ונראה שהוא הגיע לאחר שכהן סיים את עבודתו (מה גם שההודעה על מותו פורסמה ביום שישי, אבל ככל הנראה הוא מת כבר ביום שני).
בקיץ האחרון פרסמו אתרי התרבות את מכתב הפרידה שכהן כתב לאהובתו משכבר הימים, מריאן אילן הנורווגית, שהיתה בת זוגו בשנות ה־60 כשהתגורר באי היווני הידרה, והמוזה שהולידה לא מעט משיריו הקלאסיים כמו Bird on the Wire ו־So Long, Marianne. כשהגיעה לאוזניו של כהן הידיעה כי מריאן גוססת, הוא כתב לה: "ובכן מריאן, הגיע הזמן הזה שבו אנו כבר כל כך זקנים והגוף שלנו מתפרק ואני חושב שאלך בעקבותייך בקרוב. דעי שאני כל כך קרוב אלייך שאם תושיטי את ידך, אני חושב שתוכלי לגעת בשלי".
זאת לא הייתה הפעם האחרונה שכהן ניבא את מותו הקרב. שלושה שבועות לפני מותו הוא הוציא את אלבומו האחרון, ה־14 במספר.
You Want It Darker, שבנו אדם היה בין מפיקיו, הוא אלבום שעוסק בתמותה וברוחניות. בשיר הנושא אומר כהן לאלוהיו "הנני הנני", בעברית, ומודיע לו, חד משמעית וללא היסוס, כי הוא מוכן למות. את אותו רגש הביע בראיון שנתן ל"ניו יורקר" בחודש שעבר. אחר כך לקח כהן את דבריו בחזרה. "אמרתי לאחרונה שאני מוכן למות", אמר. "ונראה לי שהגזמתי. תמיד הייתי בקטע של דרמטיזציה עצמית. אני מתכוון לחיות לנצח".
לאונרד נורמן אליעזר כהן נולד ב־1934 למשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בפרבר דובר אנגלית של מונטריאול, קנדה. הוא נמנה עם סינגר־סונגרייטרים משפיעים שצמחו בשנות השישים, ששיריהם נהפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הפופולרית במאה ה־20. לעומת בוב דילן, פול סיימון וג'וני מיטשל, למשל, כהן היה האפל ביותר. הוא גם היה הרוחני ביותר והסקסי ביותר. הוא היה איש של נשים, שניהל אינספור מערכות יחסים רומנטיות סוערות, וקול הבריטון העמוק שלו יוסיף להרעיד לבבות עד סוף האהבה.
אלבום הבכורה של כהן, Songs of Leonard Cohen, יצא ב־1967, אחרי שכבר פרסם רומנים וסומן כהבטחה ספרותית. באחת הביקורות על הרומן השני שלו "מפסידנים יפים" נכתב "ג'יימס ג'ויס לא מת. הוא חי במונטריאול תחת השם כהן". אבל כהן עזב את מונטריאול לטובת ניו יורק. הוא בכלל התכוון להיות זמר קאנטרי אך התגלגל לסצנת הפולק של ניו יורק, מה שהשפיע באופן מכריע על המוזיקה שלו. האלבום הראשון שלו לא היה הצלחה מסחרית גדולה, בטח שלא באמריקה - כהן תמיד היה פופולרי יותר באירופה - אך הוא הוליד קלאסיקות כמו Suzanne וכמובן So Long, Marianne.
הקריירה המוזיקלית של כהן נסקה בתחילת שנות השבעים, ובארץ הוא זכור דווקא בזכות להיטי האייטיז שלוTake This Waltz, Dance Me To The End Of Love וכמובן הללויה, שזכה להצלחה בעיקר בזכות הקאבר של ג'ון קייל, שהשפיע על הקאבר של ג'ף באקלי שהשפיע על הקאבר של נינט. צעירי הניינטיז התוודעו לכהן באמצעות אלבום מחווה ששמו I'm Your Fan, שבו אמני השעה כמו הפיקסיז, אר.אי.אם וניק קייב מבצעים משיריו. במשך מרבית שנות התשעים עשה כהן הפסקה מעסקי המוזיקה, אך הוא חזר אליהם בשנות האלפיים.
התבגר בכבוד
בעשר עד 20 השנה האחרונות יצר לאונרד כהן מודל חדש של אמן בתוך הספירה של התרבות הפופולרית, אפילו מודל חדש של כוכב פופ, אם תרצו. עולם המוזיקה הפופולרי הוא מגרש המשחקים של האדם הצעיר, אבל כהן המשיך ליצור בו במשך כמה עשורים טובים גם אחרי שהתחיל להאפיר, ואחרי שהגיע לגיל שבו מתחילים לראות את העולם נכוחה - בהנחה שיש גיל כזה בכלל. הוא נהפך למודל של כוכב הפופ הזקן שממשיך ליצור, לא מתעלם מגילו ולא מנסה לשחזר את תהילת העבר. הוא ביטא בשיריו אמיתות חדשות על מקומו וניסיונו בחיים, וזה התאים לו - הרי כהן מעולם לא פחד להסתכל לאמת בעיניים, לצלול לתוך החשכה ולחטט במורסות של הנפש, והוא תמיד עשה את זה עם מנה גדושה של הומור עצמי סרקסטי ושחור. בכך הוא נתן מענה למאזיניו למודי הקרבות והעייפים, אנשים שכבר עברו אי אילו דברים בחיים. רבים התייחסו אליו כאל קשיש סיני חכם היושב ליד מפל, שכל מילה היוצאת מפיו נשתית בצמא על ידי מאמיניו הרבים.
אף שתרבות הפופ נולדה מזמן, בשנות החמישים של המאה הקודמת, אין לנו הרבה אמנים כמו לאונרד כהן. רבים מכוכבי העבר לא הגיעו לשיבה טובה, אחרים פרשו מעולם המוזיקה, ורבים מאלה שנשארו בו לא מציעים כיום יותר מאשר מופע נוסטלגיה, ניסיון נואש להיאחז בעבר ולהמשיך לבדר כדי להביא פרנסה הביתה. אין במופע שלהם ולו שמץ מניסיון החיים העשיר שכהן חולק עם מאזיניו. גם באמצע שנות האלפיים, כשכהן חזר לבמות מתוך הכרח כלכלי, לאחר שהמנהלת שלו לשעבר מעלה בכספיו בסכום של ל־5 מיליון דולר, חזרתו היתה מפעימה.
הבודהיסט היהודי
אחרי שנים של חיפוש עצמי הצליח כהן בסופו של דבר למצוא את האיזון בין יהדותו לזן בודהיזם (בשנות התשעים הוא חי חיי פרישות במשך חמש שנים במנזר בודהיסטי ליד לוס אנג'לס, שבו קיבל את השם ג'יקאן, "השקט"). הוא מעולם לא זנח את היהדות, אך נתן לבודהיזם קרדיט כמרפא הדיכאון, שממנו סבל מאז שנות נעוריו. היצירה המאוחרת שלו יצאה מחוזקת מהשילוב הרוחני הזה. ללאונרד כהן תמיד היה מה להגיד - על החיים והמוות, על סקס ואהבה, על אמונה, חרטה, כמיהה וגאולה - והוא תמיד ידע איך להגיד את זה. עד יומו האחרון. הוא הותיר מאחוריו שני ילדים - סינגר־סונגרייטר ששמו אדם וצלמת ששמה לורקה - ושני נכדים.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה