הורגת אותם ברכות: האמנית שמפסלת את האלימות האנושית בספוג

"תמיד רציתי להיות פָסל חזק ובריון", אומרת האמנית דינה שנהב, "ובפועל אני לא כל כך חזקה. העבודה בספוג מאפשרת לי להרים על הכתף שלי ‘גזע עץ’ שלם, עשוי מספוג". בתערוכת היחיד החדשה שלה, "עבודות חדשות 2015-2016" בגלריה נגא (עד ה־10 בינואר, אחד העם 60 תל אביב, הכניסה חופשית), היא מציגה שני מיצבי ספוג גדולים לצד עבודות בהם היא "מציירת" בחרוזים. שנהב (49) היא אחת האמניות העכשוויות המעניינות שפעילות כאן. היא סיימה תואר ראשון במדרשה ושני באוניברסיטת חיפה, ומאז הציגה בעשרות תערוכות בארץ ובחו"ל, ביניהן, לאחרונה, ביריד ארט באזל מיאמי הנחשב.

הרומן עם הספוג

עם הספוג, מספרת שנהב, יש לה רומן ארוך. הוא התחיל עוד כשהיתה סטודנטית במדרשה, אז התחילה ליצור באמצעותו פסיפסים — טכניקה שהכירה מקרוב הודות לאביה ז"ל שהיה חוקר פסיפסים. בהמשך התחילה ליצור ממנו פסלים שהפכו די מהר לסיפורים שלמים — גם את אלה הכירה שנהב מהבית הודות לאמה הסופרת חיה שנהב, שכתבה את קלאסיקת הילדים "מיץ פטל". "תמיד רציתי להיות סופרת, אבל אין לי בראש סיפורים. הסיפורים שלי יוצאים בצורה ויזואלית", היא אומרת.

הסיפורים הראשונים אליהם התחברה שנהב תוך כדי עבודה בספוג היו כאלה של בעלי מקצוע, עליהם היא מבצעת תחקיר מדוקדק. היא התחילה עם חוטבי עצים, ומהם המשיכה לציידים. המיצב שמוצג בקומה העליונה של הגלריה נקרא "D.O.A", מונח הלקוח מטרמינולוגיה משטרתית ומשמעותו "Dead On Arrival". שנהב משתמשת בו בכדי לבנות בקתה של צייד, עשויה כולה ספוג. "ציד זה דבר שהורס אותי. זה הרג סתם. פעם זה היה בשביל להתקיים, זה כבר הרבה שנים לא המצב ועדיין יש לנו ציידים. יש הרבה ציידים שצדים בשביל לצוד, בשביל האגו. ואז הם משוויצים בזה. אני לא מבינה איך אפשר לחיות עם חיות מתות בתוך הבית".

דינה שנהב לצד בקתת הציד שיצרה. "ציד זה דבר שהורס אותי" | צילום: אוראל כהן

את בכוונה עוסקת בנושאים שקשה לך איתם?

"כן. זה גורם לזה שהדברים הופכים לקצת יותר מורכבים. אין טובים או רעים. זה יכול גם ליצור אמפטיה כלפי מי שחשבת שהוא סוג של רע. יש משהו בניסיון להתחקות אחרי מישהו שמחפש להרוג חלשים ממנו. לפעמים המסקנות הן קשות, בכלל לגבי המין האנושי, ולפעמים זו הבנה שזהו המין האנושי".

האלימות והאכזריות באות לידי ביטוי, אם כי בצורה קצת יותר מעודנת, במיצב הספוג הנוסף שמציגה שנהב בתערוכה — "הסעודה", בו שולחן ארוך עמוס בכל טוב שבמבט ראשון נראה מרהיב, אך ככל שמתקרבים מבחינים בגילויי האכזריות, בין השאר בדמות חיות המוגשות למאכל שהסכין עדיין נעוצה בהן. "בסעודה עולה גם נושא הגודש, השפע, הדקדנטיות. עכשיו וגם לאורך ההיסטוריה, אם חגיגה היא טובה חייב להיות בה הרבה אוכל. אם יש כסף, יש המון אוכל וגם זורקים המון אוכל. אין מידתיות, יש קלקול של המידות. אני לא מנסה להטיף ולומר ‘בואו תהיו צמחוניים’, אלא לשאול שאלות סביב הנושאים הללו", היא אומרת.

נושאים קשים, חומר רך

איך משרת אותך השימוש בספוג?

"אני מתעסקת בנושאים קשים, אבל העבודות עשויות חומר רך וסופג שיכול לשאת את הדברים האלה. תמיד רציתי שהילדים שלי יהיו עטופים בספוג שימנע מהם ליפול ולקבל מכות. אני כל הזמן בדיאלוג איתו ואני עובדת איתו רק בצורה הכי בסיסית של סכין חיתוך, מספריים ודבק. אני תמיד מנסה לגרום לזה שהחומר שאני עובדת בו ילמד גם אותי. בנוסף, הוא חומר מאוד תעשייתי אבל במראה שלו הוא מזכיר לי גם עץ שאפשר לגלף, וגם גוף. כמו גוף, גם הוא משתזף — כשמוציאים אותו מהניילון הוא מתחיל לבן, ועם הזמן הוא מתחמצן, הופך לצהוב. יש לו חיים משלו".

יש קשר חומרי בין העבודות?

"מבחינתי גם הספוג וגם החרוזים הם חומרים מאוד פריכים, חלשים. את תמונות החרוזים אני בונה על פי קווי מתאר תוך כדי שאני מחזיקה את התמונה השלמה ביד. זו עבודה סגפנית, סיזיפית, אובססיבית אולי. מעניין אותי לעבוד דווקא עם חומרים שבאים מתוך העולם שלי. יש לי בבית חרוזים כי יש לי בנות שעושות מהן צמידים. אני לא מחפשת את החומרים שלי בחנויות לאמנות, אלא דווקא בחנויות של חומרים לגני ילדים, או אצל בעלי מקצוע שבונים דברים שימושיים לחיים".