אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
גם בשביל לאמץ רעיון טוב צריך אומץ צילום: פליקר, Creative Commons

גם בשביל לאמץ רעיון טוב צריך אומץ

בפודקאסט שלו, מלקולם גלדוול מנסה לחקור ולהבין מדוע אחד מגדולי שחקני הכדורסל בכל הזמנים סירב לעשות פעולה שהייתה מבטיחה לו יותר ניצחונות ואליפויות. התשובה לכך אינה פשוטה ותלויה בעיקר במה שהוא חשב שחשבו עליו

21.11.2016, 12:54 | אוריאל דסקל

ווילט צ'מברליין, אחד מגדולי הכדורסלנים בכל הזמנים, מפלצת סטטיסטיקות עם מספר שיאים שכנראה לעולם לא ישברו: 50.4 נקודות למשחק בעונה, 27.2 ריבאונדים למשחק בעונה, משחק היסטורי-חד פעמי ובלתי אפשרי בו קלע 100 נקודות ומשחק נוסף ובלתי אפשרי בו קטף 55 ריבאונדים.

קראו עוד בכלכליסט

ווילט צ ווילט צ'מברליין. 100 נקודות למשחק, 28 מהן מהקו | צילום: פליקר, Creative Commons ווילט צ

למרות גדולתו, תרתי משמע, היה לענק הזה נקודות תורפה רבות: הוא היה "צ'וקר" שהעדיף לוותר על הדקות האחרונות במשחקים, הוא לא ממש ידע להתמודד עם היריב הגדול ביותר שלו באותה תקופה, ביל ראסל והוא היה נורא ואיום מהקו. בעונה אחת הוא קלע פחות מ-38% מהקו וב-14 עונות בליגה חצה רק פעם אחת את סף ה-60% מהעונשין. זה קרה בעונת 1961/62 וזו היתה העונה בה צ'מברליין קלע 61% מהקו, מה שסייע לו להגיע לשיא של יותר מ-50 נקודות במשחק וגם למשחק השיא שלו: 100 נקודות נגד ניו יורק ניקס ב-2 במרץ 1962.

באותו משחק הסנטר של פילדלפיה ווריירס קלע 28 מ-32 מזריקות העונשין שלו - שיא ליגה. אחרי אותה עונה היסטורית, הוא חזר לזרוק עונשין ב-50% ופחות. אז מה צ'מברליין עשה נכון בעונה הזו שהוא לא הצליח לשחזר מאז? ווילט החליט לזרוק עונשין בטכניקה שונה: זריקת סבתא. זה אולי זריקה שנראית רע אבל הסיכויים לקלוע איתה, על פי מחקרים, גבוהים בהרבה. התנועה יותר טבעית, הכדור מקבל יותר קשת ונוחת על הטבעת יותר ברכות.

למרות ההצלחה הכבירה באותה עונה, צ'מברליין חזר לזריקה "הרגילה" והלא מוצלחת שלו מהקו וחזר להחטיא חצי מהזריקות מהקו. זאת למרות שהמאמנים שלו אמרו שאם יקלע באחוזים טובים יותר, הסיכויים שלו לזכות באליפות יגדלו באופן ניכר. ולמרות שהיריבים ידעו שהדרך הכי טובה לעצור אותו היא לעשות עליו פאולים.

 האסטרטגיה הזו, של לשלוח את הגבוה לקו כדי שיחמיץ משם, התפתחה מאז וקיבלה שם: Hack-a-Shaq. הכה את השאק. על שם שאקיל אוניל, שגם כן היה סנטר בלתי ניתן לעצירה במשחק שוטף אך חסר מושג מקו העונשין. מאז ימיו של צ'מברליין, סנטרים רבים חטפו מכות, הלכו לקו, החמיצו מלא וקבוצותיהם הפסידו משחקים חשובים. אך אף אחד לא חשב לעשות את מה שצ'מברליין עשה ולזרוק מהקו כמו סבתא.

צ'מברליין הסביר את הסירוב לזרוק מבין הרגליים בספרו האוטוביוגרפי. "הרגשתי מטופש", כתב. "הרגשתי כמו סיסי. אני יודע שטעיתי, אני יודע שהזורקים הטובים בהיסטוריה זרקו ככה... אבל פשוט לא יכולתי לעשות זאת".

במילים אחרות, צ'מברליין וויתר על נקודות ותארים בגלל עניין אסתטי לחלוטין. הוא חשב הרבה יותר מדי מה חושבים עליו ולא עשה מה שטוב עבורו וקבוצתו בגלל זה.

מלקולם גלדוול, החוקר והסופר, עשה פרק שלם בפודקאסט שלו, Revisionist History, על הנושא הזה. הפודקאסט המאוד מוצלח עוסק באנקדוטות היסטוריות שיכולות ללמד אותנו הרבה על נושא כלשהו. כאמור, מאוד מומלץ.

ריק בארי. "חצי משחקני הליגה שונאים אותו והחצי השני לא מחבבים אותו". , צילום: creative commons ריק בארי. "חצי משחקני הליגה שונאים אותו והחצי השני לא מחבבים אותו". | צילום: creative commons ריק בארי. "חצי משחקני הליגה שונאים אותו והחצי השני לא מחבבים אותו". , צילום: creative commons

טכניקה טבעית, שחקן בלתי נסבל

בכל מקרה, גלדוול מראיין בפודקאסט על זריקות עונשין את ריק בארי - אחד מזורקי העונשין הטובים בהיסטוריה של ה-NBA. עם אחוזים של 89.3% מהקו ועונות בהן החמיץ פחות מ-11 זריקות עונשין, הסוד של בארי היה - ובכן, זריקות סבתא. אך מאז, רק שני שחקנים ניסו לזרוק כמוהו. בנו, קניון בארי, שמשחק בקולג' צ'רלסטון והסנטר של לואיוויל מהשנה שעברה (שנבחר בדראפט על ידי יוסטון ונשלח ל-D ליג, צ'ינאנו אונואקו הניגרי-אמריקאי). אנדרה דראמונד מדטרויט פיסטונס, זורק עונשין נוראי (35%), פלירטט עם הרעיון לזרוק כמו בארי אבל בסופו של דבר החליט לוותר על הניסוי.

בארי, שמסביר את היעילית של הטכניקה בכך שהיא יותר טבעית וצריך להפעיל פחות שרירים, לא מבין למה לא מנסים את זה יותר. אבל גם הוא מודה שהוא חשש ממה שיגידו עליו.

בארי מספר שאביו, מאמן כדורסל ושחקן חובבן לשעבר, אמר לו כי הוא יקלע באחוזים גבוהים כשהוא זורק כמו סבתא. "חשבתי שזו זריקה לילדות", סיפר כוכב גולדן סטייט ווריירס לשעבר ל"פוסטלנד קורייר". "אבל אחרי שניסיתי את זה, אמרתי 'וואו, זה די טוב' וראיתי איך אני משתפר. מאחוזים של פחות מ-70% התחלתי לקלוע יותר מ-80%.". בארי, שהיה בתיכון בזמנו, גם סיפר על כך שבאחד המשחקים הראשונים בהם השתמש בטכניקה שמע מישהו מהיציע צורח 'אתה זורק כמו סבתא' ומיד לאחר מכן מישהו, אוהד שהיה לידו, עונה לו ב'אולי תשתוק, הוא תמיד קולע את זה'. זה מה שגרם לבארי להמשיך לזרוק כמו סבתא עד סוף הקריירה שלו.

בסופו של דבר לבארי לא באמת היה איכפת מה אומרים עליו ולכן הוא היה יכול לאמץ רעיון מאוד טוב שהעניק לו יתרון גדול. אבל צריך להבין מי היה הבנאדם הזה, ריק בארי, בשביל להבין מדוע לא היה איכפת לו מה חושבים עליו. הוא היה שחקן בלתי נסבל. הפתגם המפורסם שמתייחס אליו הוא ש"חצי משחקני הליגה שונאים אותו והחצי השני לא מחבבים אותו".

לבארי כמעט ולא היו חברים בכדורסל או בקבוצתו שלו. הוא איש ששונא ששחקנים מחלקים כיפים זה לזה אחרי החטאת עונשין. הוא פעם לא זרק לסל במשך מחצית שלמה בגלל שלא היה מרוצה מחבריו לקבוצה, הוא פעם היכה נזירה ואפילו באוטוביוגרפיה שלו (Confessions of a Basketball Gypsy) אשתו והוריו כותבים על האישיות שלו דברים לא ממש מחמיאים. "אין לו יכולות דיפלומטיות", אמר עליו מייק דאנלבי, חברו לקבוצה לשעבר. "אם ישלחו אותו לאו"ם, זה יסתיים במלחמת העולם השלישית".

אך ייתכן שזו בדיוק האישיות שתאמץ רעיון כל כך טוב שנראה כל כך רע ומגיע עם רמות גבוהות של מבוכה: זריקות סבתא.

גלדוול. פודקאסט מומלץ, cc by:  Pop!Tech   גלדוול. פודקאסט מומלץ | cc by: Pop!Tech גלדוול. פודקאסט מומלץ, cc by:  Pop!Tech

בסופו של דבר, לצ'מברליין היה רעיון טוב שהוכיח את עצמו והוא בכל מקרה לא אימץ אותו. בארי, לעומת זאת, אימץ את אותו רעיון. הפרק בפודקאסט הוא בעצם על זה. על רעיונות.

גלדוול גם לוקח לדוגמה קבוצות פוטבול שכמו צ'מברליין יודעות מה טוב להן ומה רע להן ובכל זאת ממשיכות לקבל החלטות מטופשות על סמך תפיסות מיושנות ולא יעילות -למרות שהן מודעות לחלוטין לרעיונות טובים שהוצגו להן על ידי מומחים ומתמטיקאים. בפודקאסט גם מזכירים את אוקלנד אייז, שאימצה רעיונות סטטיסטיים לא מקובלים בזמנו ורק אחרי כמה עונות בהן הצליחה עם התקציב הכי קטן בליגה, סחפה אחריה את כל קבוצות הליגה האחרות בסופו של דבר.

אז מה ההבדל בין אנשים/ארגונים שפתוחים לרעיונות טובים וכאלו שאינם?

בפודקאסט, גלדוול מצביע על ההבדל בין צ'מברליין לבארי ומבליט את המילה threshold. גלדוול מצטט את הסוציולוג המפורסם מארק גראנווטר שמדבר על מודל של סף ציבורי (“Threshold Model of Collective Behaviour”). הסף שלך הוא, בעצם, מה שיקבע אם אתה בוחר להאמין במשהו או לפעול בצורה מסויימת בגלל לחץ חברתי או בגלל אמונה פנימית שלך. הסף נקבע, פעמים רבות, על ידי החברה. ולעיתים האמונה והלחץ החברתי מנהלים מלחמה פנימית על "הסף".

זו תפיסה מסובכת ומומלץ להקשיב לפודקאסט של גלדוול ולדבריו של גראנטווטר אבל בסופו של דבר, מי שמוכן לעשות משהו שאחרים לא עושים מתוך אמונה פנימית שזה הדבר הנכון לעשות, ומוכן לעמוד על שלו למרות סנקציות חברתיות - הוא בדרך כלל מי ששובר את התפיסות הישנות ומקדם את עצמו או את הארגון שהוא אחראי עליו.  

או בקיצור, צריך אומץ כדי להיות הראשון שמאמץ רעיון. אפילו אם הרעיון טוב מאוד וזה נורא מפתיע שאף אחד אחר לא מאמץ אותו.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות