ישראל צריכה להשקיע 215 מיליון ש' בספורט האולימפי כדי להגדיל את מספר המדליות

על מנת להגדיל את מספר המדליות שלה בטוקיו 2020 ישראל צריכה להשקיע כ-215 מיליון שקלים בספורט האולימפי - זו השורה התחתונה של מחקר שערך ד"ר אביחי שניר ויוצג בכנס שדרות לחברה שיערך במכללת ספיר ב-29-30 בנובמבר במסגרת המושב "בספורט - כסף שווה זהב" בשיתוף מועצת הטוטו. הכנס יתקיים במכללת ספיר ובסינמטק שדרות.

לפי המחקר, שנערך על ידי ד"ר שניר מהמכללה האקדמית נתניה ומאוניברסיטת בר אילן, מספר המדליות שישראל זכתה בהן נמוך מכפי שניתן היה לצפות על סמך גודל האוכלוסייה שלה, התוצר לנפש ואחוז הנשים בכוח העבודה.

ספורטאים ישראלים היו אמורים לזכות בין 5 ל-9 מדליות באולימפיאדה האחרונה, כאשר בפועל הספורטאים הישראלים זכו ב-2 מדליות ארד.

עוד עולה מן המחקר כי: "גודל האוכלוסייה והתוצר לנפש הם שני הגורמים עיקריים המנבאים את מספר המדליות שבהן זוכה כל מדינה - ככל שהמדינה יותר גדולה כך גדל גם מאגר הספורטאים הפוטנציאליים וכן ככל שהתוצר לנפש גבוה יותר כך גם גדל הסיכוי לאתר ספורטאים מוכשרים ולאמן אותם, ובמקביל גם ניתן להניח שאותה מדינה מוציאה יותר על פנאי ותקשורת ולכן זכייה במדליה אולימפית תזכה את הספורטאי הזוכה ברווח כספי גדול יותר ולעיתים תוריד את הנטל מהמדינה, כפי שקורה עם לא מעט ספורטאים אמריקאים הזוכים למימון של ספונסרים מסחריים."

לפי המחקר: "המדינות שזכו במספר הגדול ביותר של מדליות אלו המדינות שממשלותיהן הוציאו סכומים גדולים יחסית על פנאי וספורט". כמו כן נכתב במחקר כי "מדינות שבהן הנורמה החברתית מעודדת השתתפות של נשים בספורט יש יתרון על פני מדינות שאינן משלבות נשים"' וכי, "מדינות בעלות היסטוריה של משטר ריכוזי נוטות לתת משקל גדול יותר להצלחה אולימפית ובדרך כלל נבנו שם מנגנונים לאיתור וטיפוח של ספורטאים מוכשרים". 

ד"ר שניר מתבסס בין היתר על המודל הבריטי (שקבע יעדים ברורים מאוד לענפים שונים) ומראה כיצד באמצעות השקעה ציבורית מחושבת ונכונה בריטניה הכפילה את מספר המדליות שלה ב-20 השנים האחרונות מ-15 מדליות בלבד באטלנטה ב-1996 ל-67 מדליות בריו 2016.

לטענת המחקר אימוץ המודל הבריטי בישראל ידרוש הגדלת התקציבים לספורט, כמו גם קביעת מודל למימון והקמת גוף ייעודי שיתעל את הכספים.

הצעדים הנדרשים לקראת הקמת גוף ייעודי לעיסוק בספורט אולימפי הישגי בישראל הם:

הגדלת התקציב המיועד למימון, אימון והכשרה של ספורטאים אולימפיים; מקור חוץ תקציבי שיוכל להתחייב לתשלומים לאורך תקופה ארוכה יחסית (כדוגמת המועצה להסדר ההימורים בספורט); הקמת גוף ייעודי שאחראי על הספורט ההישגי בלבד ותקצובו בדומה לתקצוב הבריטי. 

"האולימפיאדה אולי התחילה עם ניסיון להביא את רוח האדם לשיאים חדשים, אבל כיום כדי להביא את רוח האדם לשיא צריך להשקיע סכומים גדולים. ההשקעה נדרשת גם בשביל לאתר כישרונות וגם בשביל לפתח אותם ולהביא אותם לרמה של מתחרים אולימפיים", אומר שניר. "הנכונות להשקיע תלויה במספר גורמים: בין היתר, באופי השלטון, בצורך של האוכלוסייה בהישגים ספורטיביים כדי להפגין יכולות, עליונות, וכו' או כדי להשיג לכידות חברתית, בערך של ספורט בתוך התרבות לעומת ערכים אחרים, בהכנסה הפנויה של הציבור ובהכנסות של התקשורת ושל ענפי ההימורים. נראה שבישראל למרות שיש עניין ורצון להשיג הישגים ספורטיביים, הנכונות להשקיע בספורט היא מוגבלת. דוגמה אחת היא חוסר הנכונות לשחרר ספורטאים מהצבא: מבלי להיכנס לוויכוח האם הדבר מוצדק או לא, הוא קובע סדר עדיפויות חברתי שלפיו יש דברים חשובים מהצלחה ספורטיבית. הדבר בא לידי ביטוי גם במשאבים המוגבלים יחסית שהמדינה משקיעה בספורט. התוצאה היא שישראל זוכה לפחות מדליות מכפי שניתן היה לצפות על סמך ההכנסה לנפש וגודל האוכלוסייה".

דבר נוסף שיכול להסביר, לדברי שניר, את מספר המדליות הנמוך יחסית שבהם זוכים אתלטים ישראלים הוא החישוב עלות-תועלת שעושה ספורטאי פוטנציאלי. "סכומי הכסף שבהם זוכים ספורטאים אולימפיים הם לא גבוהים במיוחד, מה גם שרוב הספורטאים הישראלים המצטיינים אינם עוסקים במקצועות שיש בהם עניין גבוה בעולם (כמו אתלטיקה קלה, שחייה, והתעמלות). לכן, הסיכוי היחיד לזכות בסכומים משמעותיים יחסית ובפרסום גבוה הוא לזכות במדליה. כל שאר הספורטאים משקיעים שנים באימון, מסתכנים בפציעות ובנזקים גופניים ארוכי טווח, ומשקיעים לעתים קרובות סכומים משמעותיים מכספם ומכספי ההורים בשלבים המוקדמים של חייהם כספורטאים מבלי לזכות בתמורה ראויה. לכן, ללא שינוי בסיכויים לזכות בפרסום גבוה או בסכומים גבוהים יותר או באמצעות שינויים בסיקור התקשורתי של ענפים אולימפיים או דרך השקעה ממשלתית, ספק אם יהיה גידול משמעותי בכמות המדליות שבהן זוכה ישראל".