פייסבוק מכרה תשובות לשאלונים לחברת איסוף מידע שסייעה לטראמפ

"תוכנת העל" שמתחזה לחידון 

האם עניתם פעם על חידון בפייסבוק שמתיימר לומר לכם משהו על מצבכם הפסיכולוגי? עניתם על שאלות ביחס למהירות שבה אתם מבצעים משימות, לחשיבות שאתם מייחסים לאמנות? אז יש סיכוי לא רע בכלל שהמידע שלכם עבר לחברת פילוח ימנית שמשתמשת במידע הזה כדי לזהות מצביעים פוטנציאליים ולהוציא אותם לקלפי.

חברת Cambridge Analytics, שבמחבר המנהלים שלה יושב גם מקורבו של טראמפ סטיבן באנון, אוספת את כל המידע הזה, וטונות של מידע אחר שפייסבוק אוספת עליכם. היא אומרת שיש לה אלפי נקודות מידע על כל אחד מאיתנו. האיסוף שלה לא מושלם – נשים צעירות נוטות לענות על הסקרים האלה יותר מגברים מבוגרים – אבל יש לה מספיק מידע כדי לבצע פילוח די מדויק של המצביעים כדי להגיע אליהם ולדרבן אותם לצאת לקלפי. נקודות המידע האלה – היסטוריית הצבעה, מצב החוב, נטייה דתית, מצב בריאותי – לא אומרות הרבה בפני עצמן, אבל יחדיו הן מאפשרות זיהוי מדויק.

החברה שימשה את תומכי הברקזיט בהצבעה בבריטניה; בפריימריז בארה"ב היא התייצבה לצד טד קרוז; ובבחירות הכלליות, עם תבוסתו של קרוז לטראמפ, היא התייצבה בצידו של טראמפ. החברה מקפידה לתמוך רק במועמדי ימין, שזו כמובן זכותה.

העובדה שפייסבוק מפרסמת חידונים שמופעלים על ידי חברות בעייתיות ואז חולקת איתה עוד מידע היא כבר נושא מטריד יותר. בקמפיין האחרון, השתמשה קיימברידג' אנליטיקס בשטיק מוכר פחות: היא פרסמה "מודעות אפלות", מודעות שאף אחד לא רואה פרט לנמענים. והיא ידעה טוב מאוד מי צריכים להיות הנמענים. כל מצביע פוטנציאלי קיבל את המודעה שהיתה אמורה ללחוץ על הכפתורים שיוציאו אותו לקלפי – ומשתמשים אחרים לא נחשפו אליה.

מודעה שמיועדת רק לקהל הנכון מאפשרת לחמוק מביקורת. במהלך הקמפיין, המבקרים לעגו לטראמפ על כך שהוא לא השקיע במודעות טלוויזיה כמו קלינטון. מודעות טלוויזיה הן כלי קהה מאד. טראמפ שם את הכסף על מודעות מפולחות עד רמת הפרט. ביום אחד באוגוסט, הוציא הקמפיין שלו 100 אלף וריאציות של מודעות – משהו שפייסבוק בחיים לא היתה מסוגלת לבדוק כדי למצוא חריגות מתנאי השימוש שלה, אפילו אם היא היתה רוצה לעשות זאת. והיא לא. ב"ניו יורק טיימס" מכנים את ההתנהלות הזו סוג של לוחמה פסיכולוגית.

כששתיקה היא השתקה

כשמפורסמים מוטרדים במדיה החברתית, אלה חדשות. כך היה כשלזלי ג'ונס הותקפה על ידי אספסוף ניאו נאצי מאורגן; טוויטר התערבה ובעטה מהשירות את מילו יאנפולוס, גורו ה"אלט רייט" שארגן את האספסוף. כשזלדה וויליאמס, בתו של רובין וויליאמס, הוטרדה שוב ושוב, החברה התערבה.

אבל הטרדות קורות כל הזמן ורוב הזמן הן קורות לאנשים לא ידועים מספיק. מחקר חדש מעלה שכמעט מחצית ממשתמשי הרשת האמריקאים מדווחים שהם הוטרדו או הותקפו ברשת. אלא שההתפלגות של ההטרדות איננה זהה לאוכלוסיה.

חברי קהילת הלהט"בים צפויים להרבה יותר הטרדה מקוונת. נשים וגברים סופגים אותה כמות של הטרדות, אבל האיכות שונה. גברים יקבלו קללות ברשת; נשים יחטפו הטרדות מיניות, מעקב, והפצת שמועות שקריות עליהן. וזה אפילו בלי לדבר על המקרים הקיצוניים יותר שבהם ארגוני טרור גבריים כמו גיימרגייט עוברים להתקפות פיזיות.

70% מהאמריקאים אמרו שהם ראו מישהו אחר מוטרד ברשת; בקרב אפרו-אמריקאים, השיעור היה 78%. בקרב צעירים מהקהילה הלהט"בית, השיעור קרוב יותר ל-90%. וההתקפות הללו משתיקות אנשים. עדיף להוריד פרופיל ולהכניס את עצמך לארון וירטואלי כדי לא להפוך כל גלישה לחוויית קורבנות.

ולרוע המזל, האנשים שמנהלים את חברות המדיה החברתית הם בדיוק אלה שסופגים פחות הטרדות ובאיכות נמוכה שלהן: גברים לבנים הטרונורמטיביים. יש פער ניכר בין חוויית השימוש שלהם ובין חוויית השימוש של חלק ניכר מהאוכלוסייה. וכשהם לא נאבקים בתופעה הזו, הם מסייעים לה.

מה שצו אחד מעז

לפני מספר שבועות למדנו שכמחצית מאתרי פורנו הילדים ברשת האפלה טור מופעלים בעצם על ידי הבולשת הפדרלית, ה-FBI. המגזין Motherboard, שממשיך לעקוב אחרי הסיפור, מגיע עכשיו עם פרטים מטרידים נוספים.

ה-FBI קיבל צו אחד שאפשר לו לחקור את פרשת הפדופיליה הזו, ובאמתלה של שימוש בצו הזה, הוא פרץ והתקין דופקה על 8,000 מחשבים ב-120 מדינות ברחבי העולם. שמעתי על אימפריאליזם משפטי, אבל זה קצת מוגזם.

הצו שימש את הבולשת נגד כאלף אזרחים אמריקאים, אבל ההצלחה בבתי המשפט היתה חלקית מאוד. עד כה, ב-14 תיקים קבעו בתי המשפט שהשימוש בצו היה בלתי תקין ופסלו את הראיות. משפטנים אומרים שזה השימוש הנרחב ביותר בצו אחד שנראה אי פעם בהיסטוריה המשפטית של ארצות הברית.

השופט שהוציא את הצו הוא בכלל שופט מחוזי והסמכות שלו להוציא צווים מחוץ למחוז שלו לא קיימת – אבל תיקון לתקנות הפדרליות שאמור להיכנס לתוקף עוד שבוע יאפשר לשופטי מחוז אמריקאים להוציא צווים שמאפשרים פריצה למחשב של כל אדם בעולם, לא מחשש שהוא טרוריסט, אלא מחשש לביצוע עבירה פלילית על פי הקוד המשפטי האמריקאי. עכשיו, לצרכי יח"ץ, המטרה היא צופים בפורנו ילדים; מחר הם יהיו אנשים שקנו מריחואנה בשוק מקוון. כיף.

קצרצרים

1. גוגל עדכנה אתמול (ד') שורה של עיתונאים ואקדמאים, באופן חשוד כולם מתנגדים של טראמפ, שהחשבונות שלהם נמצאים תחת התקפה מצד מדינה זרה. בין המותקפים נמצא חתן פרס נובל לכלכלה ובעל הטור ב"ניו יורק טיימס" פול קרוגמן, הכתבת ג'וליה איוף (שהיתה מושא להתקפות אנטישמיות בטוויטר מצד תומכי טראמפ במהלך הקמפיין), ואחרים. איוף צייצה בתגובה ש"היי, ג'וליאן אסאנג', אתה תמיד יכול לפנות אלי ישירות, אתה לא חייב לבקש מהקרמלין כל הזמן את המייל שלי." איוף עצבנה לאחרונה את הקרמלין בכתבה ביקורתית על פוטין.

Hey, Julian Assange, you can always just contact me directly. You don't have to keep asking the Kremlin for my email.

— Julia Ioffe (@juliaioffe) 23 בנובמבר 2016

 

2. ה-Digital Content Next, גוף שמייצג מו"לים מקוונים בארה"ב, שלח מכתב חריג למנכ"לי פייסבוק וגוגל ודרש מהם לוודא שהם יסלקו את החדשות המפוברקות מהרשת. במכתב אמר הארגון: "יש לכם חובה מיוחדת, כזו שנראה לעתים שאתם מתייחסים אליה בנאיביות" לנקות "את הזבל שמטנף את סביבת התקשורת הדיגיטלית". הארגון מכיר בכך שפייסבוק וגוגל עשו כמה מאמצים בתחום, אבל טוען שהם צריכים להתבצע בהתלהבות של הפרויקטים המיוחדים של שתי החברות. נו, באמת. פרויקטים מיוחדים עושים משהו מגניב ויש להם פוטנציאל להכנסות. ניקוי הרשת? זו תחזוקה והיא בעיקר גוררת הוצאות.

3. חוק שעובר כמעט בלי תשומת לב בפרלמנט הבריטי, חוק הכלכלה הדיגיטלית, מעניק סמכויות צנזורה לממשלה על תוכן מיני "בלתי קונבנציונלי". הרשע שבי מציין שאין כמו המפלגה השמרנית הבריטית כדי להבין במין בלתי קונבנציונלי, אבל שוחרי החירות בבריטניה לא ימצאו את זה מצחיק. הם אומרים שהחוק, אם יעבור, יחזיר את בריטניה לתקופת הצנזורה של שנות השמונים, ואומרים שזה לא עניינה של הממשלה במה צופים בגירים. נעדכן.

 

4. חברת הנוכלים תראנוס, שהתיימרה לספק בדיקות DNA מטיפת דם אחת בלי שיהיה לה שמץ של מושג איך עושים את זה, אבל הצליחה לשכנע את גאוני ההון סיכון שהיא יכולה, נמצאת בדעיכה מהירה. המאמר הבא מציין את המחיר שגבתה השרלטנות של תראנוס ומייסדיה לא רק מאנשי ההון סיכון, אלא גם מעובדים ומבני משפחה של עובדים. המדען הראשי של תראנוס הזהיר שוב ושוב שהעסק לא עובד, תוך שהוא מנסה נואשות לגרום לו לעבוד, ולאחר שזומן לחקירות הוא התאבד. המקרה פורסם, אבל מה שלא היה ידוע הוא שעם קבלת הידיעה, המנכ"לית הולמס דרשה מאשתו להעביר מיד את כל המסמכים הסודיים שהיו ברשותו – שהיום אנחנו יודעים שהיו מפלילים כלפיה. טיילר שולץ, נכדו של שר החוץ האמריקאי בשנות השמונים, ג'ורג' שולץ, גילה בשלב מוקדם שהניסויים של החברה מפוברקים, וכשחשף את הפרשה מצא את עצמו תחת לחץ הן מצד החברה, שאיימה לתבוע אותו, הן מצד סבו שהיה חבר בדירקטוריון החברה.