לחיות עם המחלוקת - לא לפחד מהמפריד

מאז הקמתה, מצויה מדינת ישראל בעיצומם של תהליכי עיצוב והגדרת זהות. המדינה, ללא חוקה ועם מבנה דמוגרפי מרובה-תרבויות, נושאת על גבה מטעני-עבר טראומטיים ותחושה חריפה של קיפוח מחד ואיום קיומי מאידך. היא משולה לספינה הנגרפת בים סוער על ידי זרמים מנוגדים, כל אחד מנסה לעצב אותה כדמותו.

בראשית ימיה, התנהלה ישראל ככור-היתוך חברתי ותרבותי, השואף לטשטש את סממני התרבויות המגוונות הרבות שהתכנסו בה, לטובת יצירתם של אתוס לאומי ותרבות "צברית", בעלי מאפיינים מערביים. אלא שכיום, כמעט שבעים שנה אחרי הקמת המדינה, מתברר שהשסע הדתי-חברתי-תרבותי, לא נעלם וחוסר ההסכמה בקרב חלקי העם בדבר דמות המדינה הנו גדול מתמיד.

ברגעים כאלה, של תחושת איום על יציבות המבנה החברתי, עולות בדרך כלל הקריאות לגיבוש הסכמה על הדרך בה הולכים. הבעיה בקריאות אלה טמונה בכך שקל להסכים על קוי היסוד לדמותה של החברה (שלום, חופש, שוויון ורווחה לכל), אבל כשמנסים לפרקם לפרטים של התנהלות מערכתית, מסתבר שקווי היסוד נתפסים באופן כל-כך שונה עד כי אין אפשרות לחבר ביניהם (למשל, הפלסטינים מפרשים "שלום" כמדינה והישראלים - כביטחון). כך, למרות ההסכמה העקרונית, כאשר מגיעים הצדדים ל"אופרציונליזציה" של תפישותיהם, הם אינם מצלחים לגשר על התהום.

יצירתה של הסכמה מחייבת את קיומם של שני תנאים מקדימים: ההסכמה שמותר לא להסכים, ומה שנגזר ממנה: היכולת להכיל מגוון דעות.

"הצל" ותומכיו. צריך לקבל את העובדה שלא כל המחלוקות ניתנות ליישוב מיידי | צילום: טל שחר

הסכמה שלא להסכים

בדרך כלל, נהוג לראות במחלוקת בעיה המחייבת פתרון ויישוב. אלא שצריך לקבל את העובדה שלא כל המחלוקות ניתנות ליישוב מיידי ושלעיתים נדרשות עשרות או מאות שנים עד שהצדדים למחלוקת יגבשו את זהותם, יתבגרו" ו"יבשילו" לקבלת ההכרעות הנדרשות לשם יישוב המחלוקת. רבות מהמחלוקות המטלטלות את מדינת ישראל שייכות לסוג זה של מחלוקות ארוכות-טווח. מצב זה מחייב סבלנות – מצרך נדיר למדי במזרח התיכון בכלל ובתרבות היהודית שטיפחה במשך אלפי שנים תרבות של מחלוקת. אבל מעבר לסבלנות, הוא מחייב את הצדדים להבין שלעיתים, הדרך היעילה ביותר לצלוח מחלקות בשלום אינה דווקא בנסיונות לפתור אותן או להגיע להסכמה, אלא דווקא בקבלת העובדה שמותר לא להסכים; שכל צד זכאי לשמור לעצמו את עמדותיו ושהנסיונות לייצר פתרון בוסר, עלול להיות בלתי יעיל. עקרון ה"הסכמה שלא להסכים", מיושם באופן מרתק בבית הספר הדו-לשוני בירושלים, בו לומדים ערבים ויהודים. בית הספר מאפשר לכל צד לקיים את עמדותיו מבלי שתושג הסכמה לגביהן, תוך הבנה שניתן לחיות במשותף גם במצב של חוסר הסכמה.

את אחד הביטויים לחשיבותה של היכולת לחיות עם המחלוקת ואף לראות בה אלמנט חיוני לצמיחה, ניתן למצוא בדבריו של ר' נחמן מברסלב: "תַּאֲמִינוּ לִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי כּחַ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם עִם כָּל הָעוֹלָם שֶׁלּא יִהְיֶה שׁוּם חוֹלֵק עָלַי. אֲבָל מַה אֶעֱשֶׂה שֶׁיֵּשׁ מַדְרֵגוֹת וְהֵיכָלוֹת כָּאֵלּוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָבא אֲלֵיהֶם רַק עַל יְדֵי מַחֲלקֶת" (חיי מוהר"ן – שצב).

היכולת להכיל דעות מנוגדות

כנגזרת מהיכולת להכיל מחלוקת, עומדת היכולת להכיל דעות מנוגדות, אפילו כאלה הנתפסות כחילול הקודש. למרבה הצער, רבות מהמחלוקות המשסעות את החברה הישראלית נתפסות על ידי הצדדים כמחלוקות מהסוג של "ייהרג ובל יעבור" (כשרוּת, נישואין, נסיעה בשבת, "סלע קיומנו"). לטענתי, מחלוקות אלה הנן במידה רבה, תוצאה של חוסר מודעוּת של הצדדים לתפקיד המרכזי שמשחקות תפיסותיהם האפיסטמיות ביצירת הידע והעמדות בהם הם אוחזים. כתוצאה מכך, מתקשים הצדדים להאזין לדעות מנוגדות, להתמודד עם מגוון דעות ולבחון באופן ביקורתי את עמדותיהם-שלהם.