חברות ארנק: זכות חוקתית או התחמקות ממס?

אחת הסוגיות המשמעותיות העומדות במרכז פרק המיסוי בחוק ההסדרים היא מיסוי חברות הארנק. "חברת ארנק" עשויה להופיע בשני מצבים. האחד, מצב בו בכירים ונושאי משרה בחברות בוחרים להתאגד כחברה ולתת שירותים לחברות באמצעותה. מצב נוסף הוא התאגדותם של יחידים הנותנים שירותים כגון אדריכלים, יועצים, רואי חשבון ועורכי דין, הפועלים במסגרת חברה פרטית המוחזקת על ידי לא יותר מחמישה בני אדם.

היות שמדובר במבנה משפטי שעומד לרשות מאות אלפי בכירים ונושאי משרה, נותני שירותים, עצמאים ובעלי עסקים, הרי שכל אלה, אשר מחזיקים ב"ארנקים" בדמות חברות, צוברים סכומי עתק העשויים להגיע לעשרות מיליארדי שקלים. השיקולים לפעול באמצעות חברה מגוונים, וביניהם שיקולים עסקיים, כלכליים ומשפטיים. יחד עם זאת, אחד היתרונות המהותיים לפעילות באמצעות חברה הינו השליטה על עיתוי החיוב במס, בשלב בו מחולקת ההכנסה לבעלי המניות. שליטה זו מאפשרת במקרים רבים לבעלי מניות להפחית את חבות המס או להביא לדחייה משמעותית במועד תשלום המס.

במסגרת חוק ההסדרים, מבקשות רשויות המס לשנות סדרי עולם, להתעלם מהתאגדות אותם היחידים כחברה ולחייב את ההכנסה כהכנסתו של היחיד שנתן את השירותים - לחייבה במס שולי של היחיד במועד בו התקבלה בידי החברה. זאת במידה שלמעלה ממחצית ההכנסות נובעות ממתן השירותים.

חברות ארנק (אילוסטרציה) | צילום: שאטרסטוק

החלטה זו של רשות המסים אינה בהכרח ראויה. אמנם, מצד אחד שיטת ההתאגדות לא צריכה לשנות את חובתו של היחיד לשלם מס על הכנסותיו. אולם מצד שני רשויות המס מבקשות ללכת צעד אחד יותר מידי: חופש ההתאגדות הינו זכות יסוד של כל אזרח וכל אדם רשאי לפעול במסגרת המשפטית שיבחר לעצמו, לרבות לנהל את עסקיו באמצעות חברה. בנוסף, הוראת החוק יוצרת הפליה בין תחומי העיסוק השונים. כך, למשל, נקבע כי כאשר מדובר בחברות העוסקות בייצור או מכירה של מלאי, החברה לא תהיה חיבת במס שולי אלא במס חברות הנמוך יותר.

מהוראות חוק ההסדרים עולה כי במקרים בהם יחיד אשר בוחר להתאגד כחברה, מכניס לאותה חברה פעילות נוספת, כך שתמהיל ההכנסות יהיה אחר, הכנסותיו לא יהיו חייבות במס שולי ויחול הדין הישן.

אך בכך לא הסתפקו רשויות המס: החלטה נוספת המשנה סדרי עולם בתחום המס הקבועה בחוק ההסדרים היא הקניית סמכות לפקיד השומה לבצע במקרים מסוימים "חלוקה רעיונית" של רווחים שנצברו בחברה, והדבר חל הן על חברות ארנק שהוקמו על ידי בכירים ונושאי משרה, והן על יחידים נותני שירותים שהתאגדו כחברה. על פי ההסדר החדש, למרות שהכספים נותרים בחברה, לצרכי מס, יראו בהם כאילו חולקו כדיבידנד לבעלי המניות בה.

עד היום הנושא הוסדר באמצעות סעיף 77 לפקודה, שאפשר לפקיד השומה שימוש בסמכות זו רק במקרים חריגים ובאישור ועדה מייעצת של חמישה ובהם לפחות שלושה שאינם עובדי מדינה לקבוע חלוקה רעיונית של הרווחים. הלכה למעשה, פקידי השומה כמעט לא עשו שימוש בסמכותם עקב קריטריונים מסובכים וקשיי יישום. כעת, מאפשרת ההוראה החדשה לפקיד השומה לקבוע לגבי כל חברה (לרבות לתאגידי ענק וכל עצמאי אשר התאגד כחברה), מכל סיבה שרשות המיסים תראה לנכון, לגבי כל רווח שהוא, לחייב את החברה לחלק דיבידנד, בתנאי שחלוקת הרווחים לא תזיק לקיומו ופיתוחו של העסק.

ההוראה החדשה מתיימרת להתערב בצורה בוטה ובלתי חוקתית בניהול החברה ובתוכניתה העסקית. לא ייתכן שפקיד השומה יקבע מהו למשל סכום הרווחים הנדרשים לצורך המשכיות הפעילות התקינה של העסק, ההון החוזר והיקף הכספי לביצוע השקעות במחקר ופיתוח, בהשקעות חדשות או בעסקים חדשים עתידיים. ממילא הוראות הפקודה נותנות לרשויות המס כלים להתמודד עם תופעה של כליאת רווחים בתוך חברות מתוך שיקולי מס בלבד, באמצעות שימוש בסעיפים הקיימים כבר בפקודת מס הכנסה כגון סעיף 86.

הכותבת היא עו"ד ורו"ח, שותפה במשרד ברזילי-ששון ושות'