צילום: לב גרופ מדיה
אחד שכיף איתו: ברונו מארס מתבגר ומשתפר
באלבומו החדש הופך ברונו מארס מרומנטיקן משעמם לחרמן שובב עם רטרו־שיק והומור עצמי
עכשיו מגיע אלבומו השלישי, "24K Magic" (לב גרופ מדיה), שנותן תחושה שהעניינים מתחילים להשתפר, ודימוי החנון הרומנטיקן מקבל טוויסט מעניין בעלילה.
האלבום נפתח בשיר הנושא שנותן את הטון לאלבום כולו: על רקע דיסקו־Fאנק אייטיזי מתרחשת מסיבת בלינג מטורפת, מותגי יוקרה, בחורות מנענעות, שמפניה מבעבעת, כשעל הכל מנצח מארס בחיוך קולגייט, כאילו היה אחיו הכהה של ג'סטין טימברלייק. זאת הפעם הראשונה שאנחנו מקבלים ברונו מארס שובבי. הנחנח הופך למלך השכונה שרוקד בחלוק משי במסדרון של מלון 6 כוכבים (מלונות 5 כוכבים זה ללוזרים). הרוח הזו ממשיכה לאורך האלבום, וזה נעשה רוב הזמן עם קריצה והומור עצמי. בסלואו־ג'ם הרטרואי והחרמני "Versace on the Floor" מארס מפציר בנערתו להוריד את שמלת הוורסצ'ה שלה ולהפיל אותה על הרצפה. אין לה מה לדאוג, היתה היום עוזרת. בסלואו־ג'ם השני "Calling All My Lovelies", עם מפלי הסינתים האייטיזיים, מצלצל מארס ליפות שלו כי הבחורה שהוא באמת רוצה מסננת אותו. הקטע הזה הוא על סף הפרודיה, כולל הקלטה של התא הקולי של האלי ברי. לא הייתי מופתעת למצוא שיר כזה באלבום של צמד האלקטרו־Fאנק הקנדי המצחיקולי Chromeo, ולא בקטע רע.
באופן כללי האלבום החדש של מארס הוא מסיבת רטרו כיפית שמעלה באוב ענקים כמו פרינס ומייקל ג'קסון, ועושה הומאז' לאר נ' בי שאחרי תקופת הדיסקו, בעיקר מהתקופה של אמצע האייטיז עד תחילת הניינטיז, שם הוא מתעכב על סגנון ה"ניו ג'ק סווינג". השיר "Finesse", למשל, הוא הומאז' לאחד מלהיטי הז'אנר הגדולים — "Poison" — של Bell Biv DeVoe. המקור מתעלה על החיקוי, אבל בקונטקסט של אלבום מיינסטרים עכשווי יש משהו נחמד בזה שמארס מתווך ז'אנרים שהוא גדל עליהם לדור החדש.
הדיסוננס המתמיד בין המוזיקה הרטרואית לטקסטים העדכניים עובד לגמרי לא רע. קחו למשל את "Perm" — שיר א־לה ג'יימס בראון, המתובל באזכורים של טוויטר ואינסטגרם.
הבלדה הסוגרת את האלבום, "Too Good To Say Goodbye", היא בלדה יפה ומרגשת, ונראה שבלעדיה האלבום לא היה שלם. בזכותה אפשר לסכם שמדובר פה באלבום הטוב ביותר של מארס: עם מינונים נכונים של רטרו־שיק, להיטים ממכרים, הומור וגם רגש, ועם גרוב חם, ביצועים קוליים מרשימים וסאונד מהסרטים.
תגובה אחת לכתיבת תגובה