נמר של נייר: מלון בוטיק מעוטר כולו במגזרות נייר

"הדבר הראשון שאנשים חושבים עליו כשהם נתקלים במגזרות הנייר שלי הוא הטכניקה ועבודת היד" אומר האמן פלג דישון, "אבל המקום ממנו אני מתחיל הוא אחר: אני מתעסק במנגנונים, ביחסים בין האדם והמכונה".

דישון (37) הוא אחד האמנים הצעירים המעניינים בסצנה המקומית היום בזכות אותה טכניקה שעליה הוא מדבר. בימים אלה הוא מציג בתערוכה "לבן על לבן" שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון מאנה־כץ בחיפה, ובמקביל חונך את העבודה המסחרית הגדולה ביותר עד כה — הוא האמן היחיד שעבודותיו מקשטות את המלון החדש רוטשילד 65 מרשת אטלס בתל אביב. הבסיס לעבודות שלו הוא שרטוטים שאותם יוצר דישון במחשב, אחר כך מדפיס ויוצר מהן מגזרות נייר באופן ידני באמצעות סכיני חיתוך. את המגזרות הוא מעביר בסורק, מה שיוצר תוצאה של דימוי מונוכרומטי בלבן, שחור ואפור — והכל תלוי בנייר, בחורים שבנייר ובמרחק שבהם הם מונחים בעת הסריקה.

"תמיד העסיקה אותי השאלה איך נתפסים הדברים באופן שונה בחושים של בן אדם ובחיישנים של מכונה ואיך המכונה רואה את הדברים", הוא אומר.

פלג דישון ומגזרות הנייר. "אני עוסק ביחסים שבין אדם למכונה" | צילום: עמית שעל

פונקציונליות חדשה

את הטכניקה מפתח דישון זה תשע שנים, והיא הולכת ומשתכללת עם הזמן. הוא התחיל כשהיה תלמיד בשנה ד' במדרשה, וזאת אחרי שלמד במשך שנתיים עיצוב אופנה בשנקר. "לבחירה בנייר היו כמה סיבות", הוא מסביר. "ראשית, כשהתחלתי לעבוד איתו בזמן הלימודים, חיפשתי חומר זמין שאוכל ליצור באמצעותו במהירות. אבל הסיבה המרכזית, שאני לא יודע אם היתה קיימת בזמן הבחירה אבל היום אני מודע לה, היא שהנייר הוא חומר שהמכונה בעצם מייתרת אותו. בשימוש בסורק למשל — ברגע שסיימת לסרוק את הנייר, אתה לא צריך אותו יותר. הסיפור של המסכים היום הוא זהה. הם מייתרים את השימוש בנייר. לפני המכונה הנייר היה בעצם כמו הזיכרון החיצוני שלנו, יכולנו להביע את עצמנו באמצעותו, יכולנו לרשום עליו. היום אף אחת מהפונקציות האלה לא קיימת".

אז מה כן יש בו?

"אני חושב שהרבה מהדברים שהולכים ונעלמים מוצאים את עצמם בעולם האמנות. לעולם האמנות יש נטייה לאגור 'זבל', דברים שכבר אין להם שימוש פונקציונלי, ולהמציא להם שימוש חדש".

ואיך התחלת לעבוד דווקא עם סורק?

"בטעות. באחד הפרויקטים רציתי לסרוק נייר ושמתי אותו הפוך כשהסורק פתוח. כך גיליתי את האפקט שנוצר כשהנייר לא יושב בצורה 'שטוחה' על הסורק, והצבע שנוצר הוא בעצם פונקציה של מרחק. התגלית הזו דיברה אליי, כי לנייר נוצרה פתאום פונקציה חדשה".

חלק מהעבודה של דישון במלון רוטשילד 65 | צילום: פלג דישון

למפות את רוטשילד

הגזירות הדקדקניות של דישון וגם עבודותיו על קירות המלון החדש דורשות מדישון ידע ארכיטקטוני לא מועט. "העיצוב של המלון הוא לא קל לעיכול", הוא מספר בתום תהליך ארוך של כשנה עבודה, "ואני חושב שהם חיפשו משהו שיעבוד עם הארכיטקטורה הזוויתית והמונוכרומטיות שלו. היה להם חזון של מפה שתתאר את שדרות רוטשילד. ההיסטוריה פחות מעניינת אותי, אבל הסכמתי לנסות לעשות איזו מפה שעוסקת ב'צמתים' הפיזיים והמטאפוריים שבשדרה, ואולי מנסה למפות דווקא את העתיד. מה שנוצר הוא עבודה גדולת־ממדים, שתלויה בלובי. פרגמנטים שונים מהמפה תלויים בכל חדרי המלון".

ומה מוצג במוזיאון מאנה־כץ?

"התערוכה עוסקת בגישות שונות ללבן, ואני מציג מפה של ירושלים עשויה מגזרות נייר. מבחינתי, הלבן הוא גם סינתטי, סוג של תוצר. יש לי מדי פעם גם עבודות עם ניירות בצבעים, אבל כשחיפשתי נייר, חיפשתי את האיכות הכי 'ניירית' שיש, וזה הנייר הלבן. תוך כדי העבודה חזרו אליי זיכרונות ילדות, שאמא שלי, שהיתה מעין אמנית בקיבוץ שלוחות בו גדלתי, היתה מכינה לנו עטיפות לסידור ממגזרות נייר".