בעל היקב שהחייה את תעשיית היין בטורקיה מגיע לשפוט בתחרות בישראל

"אם אתה צרפתי או איטלקי, תוכל למכור די בקלות גם יינות גרועים, אבל לטורקים, כמו לישראלים, אין פריבילגיה כזאת", אומר היינן הטורקי רסיט סוליי (Resit Soley), "אנחנו צריכים להתאמץ הרבה יותר". סוליי (60) הוא בעל היקב Corvus באי בוזג'אאדה שבטורקיה, אשר מצוי בצפון־מזרח הים האגאי וידוע בעיקר בגפנים הגדלים בו וביין שמייצרים בו.

בישראל מבקר סוליי לשם שיפוט ב־2016 TERRAVINO, תחרות היינות והכהלים הבינלאומית היחידה בישראל ואחת מבין עשר תחרויות היין החשובות בעולם, שמתקיימת זו השנה ה־11 ביוזמה והפקה של חברת איש הענבים. בתחרות, שנערכת באשדוד בימים אלה (27 בנובמבר עד 1 בדצמבר), משתתפים כ־650 סוגי יינות וכהלים מכ־30 מדינות, והם נטעמים ונשפטים בידי צוות של 40 אנשי מקצוע מובילים מהארץ והעולם. ב־8–9 בדצמבר הקהל הרחב יוכל להגיע לבית איש הענבים ביפו ולטעום את היינות הזוכים בתחרות (100 שקל בהרשמה מראש באתר grape-man.com). 

סוליי הוא אחד השופטים הקבועים בתחרות ולכן הוא מבין לא מעט ביין הישראלי. "לישראלים יש יתרון עלינו מבחינת יצוא של יין מקומי, כיוון שהם מוכרים לקהילות יהודיות רבות ברחבי העולם", הוא אומר. "לנו אין סידור כזה, אנחנו חייבים לעבוד טוב טוב על התדמית שלנו". לא רק התדמית היא אתגר עבורם, תעשיית היין במדינה מתמודדת עם אתגרים נוספים רבים. לכאורה מדובר במדינה בעלת פוטנציאל ענק בתחום: שטח הכרמים בה הוא מהגדולים בעולם — כ־570 אלף הקטר (לצורך ההשוואה: ביוון, אחת המדינות המובילות באזור בתחום היין, יש רק 130 אלף הקטר של כרמים, בלבנון 15 אלף הקטר ובישראל 7,000 הקטר). ואולם, רק שליש מהענבים שגדלים בשטחה של טורקיה משמשים לייצור יין, הרוב מיועדים למאכל ולצימוקים.

מדוע זה כך? מכיוון שבכל זאת מדובר במדינה מוסלמית. אמנם הממשלה לא אוסרת את ייצורו, אבל חוקים שנכנסו לתוקף ב־2013 מערימים קשיים רבים על מכירת יין: משווקים אינם מורשים למכור משקאות חריפים בשעות 10:00–18:00, בשעות הלילה ניתן למכור אותם רק במסעדות, וקיים איסור גורף למכור אותם בקרבת בתי ספר או מקומות תפילה. כמו כן מוטלים בטורקיה מסים כבדים על מכירת אלכוהול, ועל כן רוב יצרני היין נאלצים להתרכז ביצוא. "המסים מגיעים ל־68% מהרווח", מספר סוליי, "וצריך לשלם אותם עוד לפני המכירה, מדי חודש. הרבה מהיצרנים המקומיים סגרו את העסק בשל כך ולרבים אחרים יש חובות גדולים מאוד".

זו הסיבה שאתם מתרכזים ביצוא?

"כן. אנחנו קיימים מאז 2004 ועסוקים בעיקר ביצוא. כך עוד אפשר לקיים מסחר נורמלי. ביצוא אנחנו בעיקר צריכים לעבוד על המוניטין. לכן אנחנו משתמשים בטכנולוגיות מתקדמות ומייצרים יינות בעלי טעמים עדכניים יותר".

איפה אפשר למצוא יין טורקי איכותי?

"אנחנו מייצאים בעיקר לארה"ב, צרפת, איטליה ויפן. בארה"ב ישנו מבחר גדול של יינות טורקיים איכותיים. גם בגרמניה אפשר למצוא הרבה סוגים, כי יש שם קהילה טורקית גדולה, אבל אלה יינות זולים, לא פרימיום כמו שאנחנו מייצרים".

ומה עם ישראל?

"אני לא חושב שבישראל נמכרים יינות טורקיים כרגע. רציתי מאוד להיות הראשון, אבל לא מצאתי מפיץ".

סיפורו האישי של סוליי יוצא דופן. במשך כמה עשורים הוא נחשב לאחד האדריכלים המובילים בטורקיה, ובמסגרת עבודתו גם הגיע לראשונה לאי בוזג'אאדה לפני כ־30 שנה. "זה אי בעל היסטוריה ארוכת שנים בתחום היין", הוא מספר. "ב־3,000 השנים האחרונות זה הדבר העיקרי שמגדלים ומייצרים בו. אני רכשתי בו בית ישן כבר בשנת 1987. ב־2002 עזבתי את העיסוק באדריכלות, וכעבור שנתיים הקמתי בו את היקב. הייתי מהראשונים שבעצם החזירו את ייעודו למקור". ב־2009, חמש שנים אחרי שנפתח היקב, הכריז "הגרדיאן" הבריטי על "Resit Effect" בכתבה שהקדיש לאי. שם מוצג סוליי כדמות מפתח בתחייתה המחודשת של תעשיית היין באי, ומסופר כי אחרי שהפיח בו רוח חיים, כ־80% מהקרקעות שלו חזרו לשמש ככרמים המיועדים לגידול ענבים ליין.

היקב של סוליי, Corvus, נחשב לאחד מיקבי הפרימיום בטורקיה וכבר זכה בכמה מדליות בתחרויות בינלאומיות. והוא לא הדוגמה היחידה. אמנם היין הטורקי עוד לא במעמד של זה הצרפתי והאיטלקי, אבל בשנים האחרונות הוא זוכה להכרה גוברת בעולם. נקודת הציון המשמעותית היתה ב־2011, שנה שבה צברו היינות הטורקיים שיא של מדליות בתערוכות בינלאומיות נחשבות. לניסיונות ההחדרה שלהם ברמה הבינלאומית אחראי ארגון Wines of Turkey, שהוקם בידי שבעת היקבים הגדולים במדינה. מטרת הארגון היא לקדם ולטפח את תרבות היין בטורקיה ולהגדיל את היצוא. "יש לנו כרמים מצוינים ואמצעים", אומר סוליי, "נדרשים רק אנשים מקצועיים שיעסקו במלאכה".