ארץ השמש הנוגחת: יפן מקדמת במרץ תוכנית בת 100 שנה להזנקת ענף הכדורגל

כשאני נכנס לאצטדיון של גמבה אוסקה, הוא מלא כמעט לגמרי. 40 אלף אוהדים, רובם של אוסקה והיתר של היריבה פ.צ טוקיו - שתיים מחמש הקבוצות הגדולות במדינה. המשחק לוהט, האוהדים לא מפסיקים לעודד בהתלהבות, ובדקה ה־22 התוצאה כבר 2:2. במחצית אני יוצא לסיבוב באצטדיון ונדהם לגלות שאין הפרדה בין יציעי האוהדים, כך שאני יכול לעבור להנאתי מיציע של אוהדי אוסקה לזה של טוקיו. אחר כך אני מגלה שאין שוטרים באצטדיון. גם לא סדרנים. רק נערים ונערות, שכמו בקולנוע אחראים להוביל את האוהדים למקומותיהם ולהיפרד מהם בסוף המשחק. בין לבין הם מחזיקים שקיות זבל, והאוהדים מקפידים להשליך אליהן את הפסולת, לא לפני שהפרידו בין נייר לפלסטיק. המשחק עצמו מסתיים בתוצאה 3:3, עם שני גולים טעונים בתוספת הזמן. למרות זאת אף אוהד לא מעלה על דעתו לקלל, ובטח לא לקדם תגרה עם היריבים. עשרות האלפים מתפנים בשקט מופתי, משאירים אחריהם אצטדיון מבריק. ברוכים הבאים לכדורגל היפני - גן עדן לכל חובב כדורגל.

נכון, יפן רחוקה בינתיים מלהיות מעצמת כדורגל. בייסבול הוא הספורט המוביל במדינה, מספר האוהדים עדיין נמוך בהשוואה לליגות האירופיות, והכדורגלנים היפנים רק מתחילים להשתחל לקבוצות צמרת בעולם. גם סכומי הכסף מזכויות שידור וממכירת כדורגלנים רחוקים מאלה שבמדינות כדורגל ותיקות. אבל אם תשאלו את היפנים - כל זה הולך להשתנות. למען האמת, יפן היא כיום מעבדת ניסוי מדהימה לדרך שבה מדינה יכולה לקדם ענף ספורט חדש, ולהשריש באופן יסודי תרבות ספורט קהילתית ואיכותית לדורות.

תבוא עוד 100 שנה

 

"הליגה היפנית המקצוענית יצאה לדרך ב־1993, ובשנה שלאחר מכן כבר הגיעו 5.6 מיליון איש לאצטדיונים", מספר לי טאקיוקי אויה, מנהל היחסים הבינלאומיים של ה־J League, הליגות המקצועניות ביפן. "הבעיה היתה שבשנים שלאחר מכן, על רקע משבר כלכלי, חלה ירידה תלולה במספרים. חברות עסקיות שהשקיעו בקבוצות מקצועניות החלו להתקשות, ולכן ההתאחדות היפנית חיפשה לעבור למודל עסקי אחר".

ומה היה המודל החדש?

"ב־1996 הכרזנו על 'תוכנית 100 השנים' של הכדורגל היפני".

100 שנים?!

"בנינו מודל קהילתי לטיפוח הכדורגל, ומטבע הדברים מדובר בתהליך ארוך טווח”. אויה מסביר שאמנם לא כותבים תוכנית מפורטת ל־100 שנים, אבל כן כותבים קווים מנחים, עוקבים אחרי ההתקדמות ומנסים בכל שנה לשפר ולחשוב על רעיונות חדשים בתוך הקווים המנחים".

מה זה מודל קהילתי של כדורגל?

"ספורט מקצועני זה יותר מתחרות בין קבוצות והנאה של הצופים. אנחנו רוצים ליצור תרבות ספורט ביפן. לא רק הכדורגל - הספורט כולו צריך להיות קרוב יותר לקהילה המקומית, והמועדונים יכולים להיות הזרז. הרעיון שלנו הוא ליצור אומה שמחה יותר, דרך ספורט. ולא בהכרח כדורגל, אלא ספורט".

מה הצעד הראשון שעושים בתוכנית ל־100 שנים?

"כשהתחלנו, אחד הנושאים המרכזיים היה להעלות את מספר המתקנים הספורטיביים. ביפן לא נבנו הרבה מגרשי ספורט, ואלה שהוקמו היו מגרשי חול ולא משטחים מודרניים. החלטנו להציף את המדינה במגרשי Turf (מגרשים שעשויים מגומי ומדשא סינתטי), ועכשיו כמעט לכל המועדונים יש מגרשים מודרניים - גם לילדים. ועדיין יש לנו עוד הרבה מגרשים לבנות".

20 שנה אחרי שהתחלתם, יש מסקנות ביניים?

"אנחנו לא מצפים לתוצאות מיידיות. כבר השגנו הרבה מטרות, אבל יש עוד הרבה מאוד עבודה".

 

הילדים נוטשים את הבייסבול

 

יצירת אהדה אמיתית לספורט בכלל ולכדורגל בפרט, עוברת דרך חיבור לקהילה. היו"ר הראשון של תוכנית 100 השנים קבע שהמטרה היא להקים 100 מועדוני כדורגל ביפן, כשבאותו זמן היו קיימים 28 בלבד. כיום כבר יש 53, שפעילים ב־39 מחוזות מתוך 47. "המטרה קצת השתנתה", אומר אויה, "נשמח ל־100 מועדונים כמובן, אבל יותר חשוב להגיע לכיסוי של כל המחוזות".

איך מקדמים את התוכנית?

"אנחנו מבקרים בבתי הספר ובמתנ"סים עם הקמע של 'תוכנית 100 השנים', ומארגנים פעילויות ספורט כדי לקרב אנשים לתחום. במקביל המועדונים עושים דבר דומה, ולא רק כדורגל אלא גם כדורסל, או למשל כדורעף חופים באזורים קרובים לים". וביפן כמו ביפן, אויה יודע לומר בדיוק כי בשנה שעברה הגיעו המועדונים בשלוש הליגות ל־4,473 פעילויות בקהילות.

למה קבוצות מוכנות להשקיע בפעילות קהילתית?

"כי החוק קובע שאם קבוצה רוצה להפוך למקצוענית ולהתברג בליגה השלישית ביפן, היא חייבת להוכיח שהיא עושה דברים למען הקהילה. בנוסף, עליה להביא לפחות 2,000 אוהדים למשחק, אחרת לא תוכל לקבל רישיון מהליגה. אנחנו משקיעים הרבה מאוד בקהילות, כי ככה אנחנו בונים את תרבות הספורט. בנוסף, מועדונים ביפן חייבים להחזיק אקדמיות, לרבות קבוצות בליגה השלישית. אולי אנחנו לא יכולים לעצור את השחקנים שרוצים לצאת לאירופה, אבל אנחנו יכולים להמשיך לייצר שחקנים צעירים וטובים".

 

ומבחינת הישגי הכדורגל?

"מאז הקמת הליגה השתתפנו בארבעה מונדיאלים ובאולימפיאדה אחת. במבט לעתיד, למרות שבייסבול הוא עדיין הספורט מספר אחת ביפן, רוב הילדים כיום מעדיפים להיות שחקני כדורגל. זה הדבר החשוב ביותר מבחינתנו - הילדים".

אולטראס, הגרסה המפויסת

 

הרכבת בדרך לאצטדיון סאיטמה, שמארח את גמר הגביע היפני, עמוסה באוהדי הקבוצות היריבות: אוראה רדס וגמבה אוסקה. הצפיפות ברכבת כה גדולה, עד שלעתים הושטת יד לכיס היא משימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, הקרונות שקטים יותר מספריות באוניברסיטה. אני יורד בתחנה שמרוחקת כקילומטר וחצי מהאצטדיון ומתחיל ללכת. יחד איתי, בסדר מופתי, נפלטים מהקרונות אלפי אוהדים. לאורך הדרך האווירה חגיגית: מוזיקת רקע, שלטים של זוכות הגביע לאורך השנים, ואינספור דוכני אוכל ומרצ'נדייז.

בכניסה למגרש הסדרנים מחלקים ערכות משחק שכוללות תוכנייה, קופסת צ'יפס וקופסת קרקרים ממותגות. ביפן מותר להכניס אלכוהול לאצטדיונים, והבירה נשפכת כמים. עם בירה ביד וצלחות אובנטו על הרגליים, האוהדים אוכלים ברוגע לפני תחילת המשחק - הרגל "בייסבולי" שהועתק לכדורגל. האווירה מרטיטה, ואוהדי שתי הקבוצות מעודדים בכל הכוח ומציגים שלל תפאורות מרשימות.

אוהדי אוראה נחשבים "פרועים": ה־Ultras שלהם, הגרעין האדוק, מעז לשרוק בוז כששחקני היריבה עם הכדור. במגרש ישראלי ובחלק מהאירופי, שריקה כזו תיחשב לא יותר ממחוות עידוד בסיסית, וגם אם תהיה מלווה בקללות איש לא יתרגש. אבל במגרש סאיטמה אפילו פריקת העול המנומסת הזאת זוכה לגערות ולצקצוקי חוסר שביעות רצון מהאוהדים שלצדי. הם באו ליהנות עם קבוצתם, לא להעליב את היריב.

"אנחנו הליגה הנקייה ביותר, משלוש בחינות", יתגאה אחר כך אויה באוזניי, "מעבר למעורבות הקהילתית, אנחנו דואגים שבכל שנה המועדונים יהיו מאוזנים כלכלית. מועדון שלא יהיה מאוזן במשך שלוש שנים יאבד את הרישיון".

חלק מהמועדונים הם בבעלות חברות ענק, שיכולות לכסות בורות בתקציב.

"זה שהבעלות בידי חברות גדולות לא אומר שהן יכולות להכניס יד לכיס ולהוציא מיליונים בתחילת השנה על רכש, או מיליונים בסוף השנה כדי לסגור את המינוס. הקבוצה חייבת להיות מאוזנת כאילו מדובר בחברה עסקית לכל דבר. התחלנו להקפיד על כך ב־2011, וב־2014 כבר הגענו למצב שבו שמונה מועדונים בלבד לא היו מאוזנים, וגם הם לשנה בודדת".

הצלע השלישית של ניקיון הליגה הוא ה"פייר פליי" של האוהדים. "אין אצלנו כמעט מקרי אלימות, ואין צורך בשוטרים או במאבטחים", אומר לי אויה ומוביל אותי למוזיאון הכדורגל היפני בבניין הג'יי ליג, שם מוצגות בגאווה לא פחות מ־61 תעודות "פייר פליי". לפחות חלק מהאווירה החיובית והבטוחה במגרשים יכול להיות מוסבר בתמהיל של אוהדי הכדורגל היפנים. שלא כמו ברוב העולם, שם הגרעין הקשה הוא גברים צעירים, ביפן 37% מצופי הכדורגל בשנה שעברה היו צופות. 17% היו משפחות. בינתיים הג'יי ליג לא ממש הצליחה להגיע לדור הצעיר, ורק כ־25% מהאוהדים באצטדיונים מתחת לגיל 30.

 

זכויות שידור ב־2 מיליארד דולר

 

מאיפה מגיע הכסף? הכנסות הכדורגל היפני בשנה שעברה הגיעו לכ־1.2 מיליארד דולר. מתוך זה הכניסו הקבוצות עצמן מספונסרים, מכרטיסים וממרצ'נדייז, 875 מיליון דולר. הג'יי ליג, מעין "מינהלת הליגה" בהקבלה ישראלית, הוסיפה כמעט 130 מיליון דולר מהסכמי חסות ומזכויות שידור של שלוש הליגות הבכירות. יתר הסכום הגיע מההתאחדות לכדורגל היפנית, JFA.

לאחרונה נחתם הסכם זכויות שידור בסטרימינג בגובה שני מיליארד דולר לעשר שנים. המשמעות היא שהכנסות הג'יי ליג יזנקו ל־200 מיליון דולר בשנה רק משידורים. "מדובר בסכום גדול מאוד בשביל הליגה היפנית, והוא גבוה גם במונחים אירופיים", אומר פדרו איריונדו, כתב ספורט ספרדי שבקיא בליגה היפנית. גם הזינוק במספר הצופים, הודות לתוכנית 100 השנים, הגדיל את ההכנסות. בשנה האחרונה ממוצע הצופים באצטדיונים הגיע ל־17 אלף צופים בליגה הראשונה. בסך הכל ביקרו באצטדיונים יותר מעשרה מיליון איש - שיא בכדורגל היפני וגבוה בכארבעה מיליון ממספר הצופים ב־2002, אז אירחה יפן את המונדיאל.

והיפנים גם מכורים למרצ'נדייז. בהפסקת המחצית האוהדים עומדים בתורים ארוכים מול החנויות באצטדיון כדי לקנות חולצות וצעיפים. "קבוצות מוציאות חולצות שהשחקנים לובשים רק משחק אחד או שניים, מוכרות אותן במהדורה מוגבלת ומהר מאוד הן הופכות ל'סולד אאוט'. כל שבוע כמעט יש חולצה חדשה, כך שמרצ'נדייז הם חלק מאוד חשוב היום בכדורגל היפני", אומר אלן גיבסון, הבעלים והעורך של מגזין הג'יי ליג באנגלית. "הכנסות ממרצ’נדייז הן עניין חדש יחסית בכדורגל פה. מאז שהכדורגל נתפס כדבר חדש ומסעיר, חברות עסקיות שכבר החזיקו בקבוצות זיהו את הפוטנציאל והפופולריות".

גיבסון הוא אחד האנשים שמכירים הכי טוב את הכדורגל ביפן, והוא לא מופתע כשאני שואל למה צריך מגזין על הליגה - ועוד באנגלית. "הרעיון ההתחלתי היה להראות ליפנים שיש כאן אחלה כדורגל", הוא אומר, "עם הזמן רצינו להראות לשאר העולם שיש פה אחלה כדורגל, והיום כבר מזמינים את המגזין מכל העולם".

ועדיין, עיקר ההכנסות מגיע מהסכמי חסות. לליגה היפנית עצמה יש לא פחות מ־17 נותנות חסות, ביניהן חברות ענק כמו קאנון, אדידס, ו־EA Sports. מעבר לכך, חלק מהקבוצות בליגה הבכירה מוחזקות בידי חברות ענק כמו ניסאן, פנסוניק ומיצובישי, שבבעלותה אוראה רדס מיודעתנו. לפני תוכנית 100 השנים והקמת הליגה היפנית המקצוענית, הקימו חברות קבוצות כדורגל חצי מקצועניות כדי לספק לעובדים עיסוק ולגבש ביניהם. כשהליגה הוקמה הצליחו מייסדיה לשכנע את חברות הענק להצטרף, ולמעשה להשקיע הרבה יותר כסף מכפי שהשקיעו עד אז. "החברות האלה אינן ממשלתיות, אבל במסורת החברתית והעסקית היפנית יש להן קשר חזק מאוד לקהילה ולמדינה. לכן לצירוף שלהן למיזם יש חלק חשוב בהתפתחות הכדורגל כאן", אומר איריונדו.

 

שחקנים יפנים אוהבים לרוץ

 

אלן גיבסון הוא בריטי שחי ביפן כבר 28 שנים, ואפילו שיחק בליגה היפנית לפני שהפכה למקצוענית. אני נוסע לפגוש אותו בקובה, העיר שהתפרסמה בזכות בשר הבקר המשובח שגדל בה, ומוצא את גיבסון בתוך משרד מבולגן באופן מאוד לא יפני. אבל מה שתופס מיד את העין הוא כמות לא הגיונית של חולצות ומרצ'נדייז של כדורגל שאגר במהלך השנים. לדבריו, יש לו אוסף של יותר מ־500 חולצות של קבוצות יפניות, חלקן נדירות וחתומות בידי השחקנים. גיבסון, שמכיר היטב כדורגל עולמי, מתאר את הכדורגל היפני כקבוצתי במיוחד, שלא לומר קהילתי. "הכדורגל שמלמדים ביפן זה להחזיק בכדור כקבוצה, למסור הרבה מאוד, לעבוד כקבוצה ולעשות מה שטוב בשבילה - כמו שנהוג ביפן גם בחיים עצמם", הוא אומר. "אפשר להסתכל על זה גם בדרך נוספת: יפנים פוחדים להיכשל, אז הם מתמסרים עד שיש מצב ודאי לכיבוש, ורק אז בועטים".

ומה רמת השחקנים?

"יש מגנים יפנים התקפיים מצוינים, ששורפים את הקו כל המשחק, אבל הם פחות טובים מבחינה הגנתית. הבלמים וגם החלוצים עדיין לא ברמה עולמית, כנראה בגלל הפיזיות ואולי גם המנטליות. קאיסוקה הונדה (שמשחק במילאן) ושינג'י קאגאווה (בורוסיה דורטמונד) הם לא כל כך גדולים אבל מאוד טכניים, והם מסוג השחקנים שיפן מייצרת בכמויות". כיום כ־12 משחקני נבחרת יפן משחקים באירופה, ו”שווי השוק” של הנבחרת כבר מעל 58 מיליון יורו.

"המדידות מראות שביפן רצים יותר מבבונדסליגה”, אומר גיבסון. השורה התחתונה היא ליגה מאוד שוויונית, שמאז 1994 זכו בה באליפות תשע קבוצות שונות, ולא נדיר שקבוצה שיורדת ליגה זוכה שנה לאחר חזרתה באליפות. "כל אחד כאן יכול לנצח", מתמצת גיבסון.

והאוהדים חיים עם זה?

"אתן לך דוגמה: יש בחור ששיחק בגמבה אוסקה 15 שנים, ואז עבר בהשאלה לטוקיו ורדי. כשטוקיו ורדי הגיעו לשחק סמוך לאוסקה, 100 אוהדי גמבה נסעו במיוחד לראות אותו, עם החולצות שלו מתקופתו בגמבה. וזה לא מקרה יחיד. היפנים אוהדים כדורגל, אבל לא קנאים לקבוצה שלהם. אני מודה שקצת חסרה לי יריבות בין המועדונים, אבל כנראה שעדיף ככה", הוא מסכם ומתפנה לסדר את החולצות במשרד המבולגן.

קבלו את היריב במחיאות כפיים

 

"המטרות לא השתנו", אומר אויה, "להעלות את רמת הכדורגל, לפתח תרבות ספורט ולתרום ליחסים הבינלאומיים - בשביל המדינה, העולם והחברה היפנית”.

מתי בוחנים שינוי בתוכנית, אם בכלל?

"אנחנו נפגשים פעם בשנה, יש לנו דירקטוריון רחב שיש בו גם אנשים שלא קשורים לכדורגל, ובוחנים מה אפשר לשפר. אנחנו לא חברה ולא מחפשים רווח".

ואיך בכל זאת מגדילים הכנסות?

"הצלחנו להגדיל פי חמישה את התשלום על זכויות שידור. זה יאפשר להביא לליגה שחקנים זרים טובים יותר ואולי גם להחזיר את היפנים שמשחקים באירופה. ככה הרמה תעלה, ואולי נוכל לייצא את הליגה לעולם ולהרוויח עוד מזכויות שידור. אנחנו מנסים להביא שחקנים דרום אסייתים טובים לליגה השנייה והשלישית, כדי לקדם את מכירת זכויות השידור לאסיה".

בינתיים, משחק גמר הגביע שאני צופה בו מסתיים בתוצאה 1:1, בתום 120 דקות מתישות. בקרב הפנדלים מנצחת לבסוף אוראה רדס. לאחר המשחק עולה ראשונה המפסידה, גמבה אוסקה, לקבל את המדליות של המקום השני. כל אוהדי אוראה רדס נעמדים ומוחאים כפיים בווליום מחריש אוזניים, לאחר מכן המנצחת אוראה עולה לקבל את הגביע. לתדהמתי, רוב אוהדי גמבה עדיין באצטדיון, מלווים את הנפת הגביע של היריבה במחיאות כפיים סוערות.