עו"ד לוין מונה למשנה ליועמ"ש בגלל עברו האנטי־רגולטורי

הפרט המרכזי בקורות החיים של עו"ד מאיר לוין שהיטה את הכף לבחירתו לתפקיד המשנה הכלכלי ליועץ המשפטי לממשלה הוא 12 שנות הניסיון שצבר כעורך דין בשוק הפרטי. הוא החל את דרכו במשרד גורניצקי כמתמחה של עו"ד מורי מטלון, וסיים כשותף שמייעץ לתאגידים, ובמיוחד לחברות ציבוריות. שרת המשפטים איילת שקד קיבלה בהתלהבות את הבחירה. היא לא הסתירה את העובדה שמדובר במועמד שלה, וגם לא את דעתה שמדובר במועמד האידיאלי לקדם את האג'נדה שעליה היא מכריזה בכל הזדמנות: להקל ברגולציה ובבירוקרטיה החונקות את הסקטור העסקי. מעכבי בעירה, לשיטתה, יש להטיל על שריפות, לא על עולם העסקים.

לוין ויתר על משכורת נאה לטובת שירות ציבורי ברשות ני"ע כמנהל המחלקה הבינלאומית וכיועצו של יו"ר הרשות פרופ' שמואל האוזר. במהרה הפך לאחד מכוכבי הרשות, שבה השכיל לחזק את הרזומה שלו בעוד מסמך שלבטח צד את עינה ותמיכתה של שקד: דו"ח שכתב, בהובלת האוזר, שממליץ על דרכים לריסון הרגולציה. גם ניסיון בשוק פרטי וגם חשיבה אנטי־רגולטורית - בהחלט נוסחה מנצחת, לפחות במירוץ לתפקיד המשנה הכלכלי.

מאיר לוין | צילום: צביקה טישלר

האם בבחירה זו קוראת שקד תיגר על הדרך שהתווה אבי ליכט בתפקיד? האם ליכט הוא האחראי לרגולציה מכבידה במיוחד? האם באמת קיימת רגולציה כזו בישראל או שמדובר בפיקוח חיוני שמנע כאן קריסות כמו המשבר הכלכלי העולמי ב־2008? הפיקוח החיוני הזה התגבש כאן בעקבות משבר מניות הבנקים בשנות השמונים. שני המשברים הללו הבשילו לאחר שהרגולטורים, כמו שלושת הקופים המפורסמים, לא ראו, לא שמעו ולא דיברו.

התשובות מורכבות לא פחות מהשאלות. אצל שקד הדברים פשוטים יותר. כמו שהיא מבקשת לאתגר את בית המשפט העליון במינויים שירסנו את האקטיביזם השיפוטי, כך היא מבקשת להרגיע אקטיביזם עצמאי מדי במשרד המשפטים. המנטור שלה, פרופ' דניאל פרידמן, נהג לגמד את היועץ המשפטי לממשלה בשימוש בתואר "פקיד", ופקידים, כך סבורה גם שקד, לא אמורים להכתיב לממשלה - לא החלטות ולא מדיניות.

"שחקן וטו"

האם ליכט התנשא על הפוליטיקאים? ממש לא. במתווה הגז הוא הוביל למענם את האסדרה המשפטית, אבל הוא ידע גם להיות "שחקן וטו" כשצריך: לבלום מהלכים שביקשו לפגוע באינטרס הציבורי לטובת סקטורים צרים ושיקולים זרים. לעתים נדירות אמנם הוא חסם את השוורים בדישם, אבל, כמו שקונן בכנס שבו השתתף לאחרונה במשכנות שאננים: "מספיקה פעם אחת כדי שיסמנו אותך כטראבל מייקר".

ליכט הוא תוצר קלאסי של המערכת. הוא החל כמתמחה של השופט תאודור אור בבית המשפט העליון, ומשם עבר למשרד המשפטים, למחלקת הבג"צים וכמשנה הכלכלי ליועץ. הוא משפטן מבריק, עצמאי וישר, ובניגוד לחלק מעמיתיו הוא גם קשוב ופתוח לשכנוע. "לא כמו נערי האוצר האלימים או המשפטנים היהירים", מחמיא לו עורך דין עסקי מוביל. אבל כשהוא ננעל קשה לעצור אותו, תוצר של שתי תכונות נוספות שמאפיינות אותו: אמיץ ונחוש, במיוחד כשמדובר באינטרס הציבורי.

שרת המשפטים איילת שקד | צילום: אלכס קולומויסקי

עמידת יתר על האינטרס הציבורי היא אחת משתי הקובלנות המרכזיות שהפנה הסקטור העסקי לפתחו של ליכט. השנייה היא ההכבדה הרגולטורית. מהלכים מהסוג הראשון נועדו להעשיר את קופת המדינה על חשבון העסקים הגדולים, כמו חוות הדעת ששמה יד על הרווחים הכלואים או חוות הדעת שחייבה את כיל לשאת בעיקר הנטל של קציר המלח ובוררות שחייבה אותה להגדיל את התמלוגים למדינה. הוא היה גם הרוח החיה בהעברת חוק ששינסקי, שהגדיל משמעותית את חלקה של המדינה בהכנסות הגז. "לליכט היתה נטייה להעביר חוקים פיסקאליים־פיננסיים גם כשהם על הגבול הדק של אי־סבירות", אומר עורך דין שייצג מולו את זכייניות הגז. "הוא הפיח אומץ ברגולטורים ובוועדות ללכת על זה למרות איומי השוק הפרטי".

בכנסים ובימי עיון נהג להתעמת חזיתית עם מבקריו מהשוק הפרטי. ביוני 2015 במרכז פישר לממשל תאגידי באוניברסיטת תל־אביב הוא דיבר מהלב: "הרגולציה היא תוצאה של ירידת האמון בין הרגולטור למפוקחים. אני מציע למגזר העסקי לצעוד צעד לכיוון הרגולטור כדי לייצר אמון. בשנים האחרונות עובר על המשק גל טוב וחשוב של רגולציה, אבל הוא גרם לביקורת. חלק מהביקורת נמתחה עליי באופן אישי. אנחנו נתפסים בעיני המפוקחים כלא מקצוענים, לא מתואמים, לא רואים את התמונה הגדולה, וכמי שפוגעים ביציבות".

וזה בדיוק מה שהטיחו בו המפוקחים. הבוטה מכולן היתה עו"ד מיה ליקוורניק ממשרד מיתר: "ההרצאה שלך היא אכזבה גדולה. אנחנו מוצפים ברגולציה מדי יום. אתה בא בבוקר ולא יודע מה מחכה לך במייל. חלק מהדברים מוצדקים, אבל העומס בלתי נסבל. כשאתה בא לייעץ ללקוח ואין לך שום ודאות לגבי איך תיראה המפה העסקית, אתה אומר לו ללכת למקום אחר"

.

ליכט עצמו לא עסוק בהפצצה יומיומית של הנחיות חדשות. אלו הגיעו בעיקר ממפקחי הביטוח, הבנקים, שוק ההון, הגבלים עסקיים, הלבנת הון. אבל איכשהו, ואולי במידה מסוימת של צדק, זה נדבק לליכט שנתפס כרגולטור־על שאחראי על הרגולטורים הייעודיים, שלעתים נדמה שמקיימים ביניהם תחרות מי יטרטר יותר את הסקטור העסקי.

כמי שאחראי לתיקוני החקיקה שהידקו את הפיקוח על הממשל התאגידי בחברות הציבוריות הוא ספג את עיקר הביקורת על תיקון 20, שביקש לרסן את מדיניות התגמול של הבכירים. "תיקון פופוליסטי", הטיח עו"ד אלי זהר בכנס החברות הציבוריות בינואר 2013. ליכט תקף בתגובה: "זו קריאת השכמה לנושאי משרה, ובעיקר דירקטורים, להשיב את אמון הציבור בחברה. הזדמנות להפוך את מדיניות השכר לשפויה יותר, את קבלת ההחלטות לרציונלית יותר". ליכט הזהיר שאם החברות לא ייענו להזדמנות, הכנסת תכפה זאת עליהן, וכך אכן קרה עם החוק להגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי. החוק נחקק בחופזה, עם פגמים וחורים שאפילו בג"ץ ביקר אותם. ומי הוציא בסוף את הערמונים מהאש? ליכט שחוות דעתו הפכה לכוכב הצפון שיוביל את היישום הבעייתי של החוק.

הגברת המשילות

את שני הדגלים האלה של מלחמה ברגולציה והגברת המשילות הרימה שקד במקביל לראש הממשלה נתניהו. על הרקע הזה אפשר לראות את המינוי של עו"ד מיכל הלפרין לתפקיד הממונה על הגבלים עסקיים. הלפרין צמחה ברשות, אבל יצאה לשוק הפרטי, למשרד מיתר, שם לבטח נחשפה מקרוב לתלונות השותפה הבכירה מיה ליקוורניק. הממונה לפניה היה פרופ' דיויד גילה, שהצליח להרגיז פעמיים: את הפוליטיקאים, עם מאבקו נגד מתווה הגז, ואת הסקטור העסקי, עם הגבלת המחיר שמונופולים יוכלו לגבות. הלפרין הובאה כדי לטפל באיסור הזה, כפי שהיא אכן עושה, אבל גם כדי לא לתקוע שוב יתד בגלגלי הכלכלה שתזניק הממשלה.

הלפרין ולוין הם שילוב של שירות ציבורי ושוק הפרטי. לפי שקד, יש להעדיף אותם על "פקידי" משרד המשפטים, שבילו כל חייהם בד' אמותיו של המשרד ולא התנסו בשטח. בגורניצקי ייעץ לוין ללקוחותיו איך להיאבק ברגולציה, עכשיו הוא קיבל את ההזדמנות לעשות זאת מתוך משרד המשפטים.