פסל נתניהו בכיכר רבין מייצג את זעקת האמנים: שימו לב אלינו

עד לפני רגע השם איתי זלאיט לא אמר הרבה לאף אחד מאיתנו. אבל אתמול, שעות ספורות אחרי שהניח באישון לילה פסל מוזהב של נתניהו בכיכר רבין, הפך אותו זלאיט לסלב בינלאומי שמתראיין לכל כלי תקשורת בארץ וגם לכמה בעולם. כשהתקשרנו אליו, היה הנייד שלו תפוס במשך יותר משעה, ובדקות הספורות שבהן היה זמין, בת זוגו ענתה והסבירה שהוא לא פנוי כי הוא בדיוק מתראיין לסוכנות רויטרס הבינלאומית. "פנו אליי מכלי תקשורת שלא ידעתי שקיימים", סיפר זלאיט אחרי שכן הצלחנו לתפוס אותו. "אני שמח שזה עורר שיח והד כזה".

ניסית ליצור פרובוקציה?

"הייתי צריך את הבאזז כדי לייצר את השיח. אני כבר שנים עוסק בחופש בחירה, והבנתי שאני לא יכול להמשיך ולעשות פסלים בסטודיו ולהתעלם ממה שנקרא 'החיים עצמם'".

הניסיון של זלאיט אכן הצליח לייצר שיח מסוים, ועורר תגובות אוהדות אצל מי ששותף לביקורת הברורה שבא הפסל להעביר על ראש הממשלה ועל החברה הישראלית. אבל יותר משהוא מצביע על מצבנו הפוליטי, מעיד המקרה של זליאט על מצבו העגום של עולם האמנות בישראל, שנחשב לתחום כל כך לא פופולרי, עד שהוא דוחק באמנים לפנות לפרובוקציות כדי לזכות בתשומת לב.

הדוגמה הבולטת ביותר היא של האמנית נטלי כהן וקסברג שב־2014 עשתה את צרכיה על דגלי ישראל ופלסטין, ואליה מצטרפים, בין השאר, גל ווליניץ שהציב לפני שנתיים במכללת ספיר חמסות עם כיתובים כמו "איטבח אל יהוד" וים עמרני שהציג בתערוכת הגמר האחרונה של שנקר ציור שבו דמות עירומה שדומה באופן חשוד לאיילת שקד.

כל אלה זיכו את האחראים להם בכמה דקות של תהילה. אבל דווקא עולם האמנות, שממנו צומחות אותן פעולות, לא בהכרח רואה אותן בעין יפה. כהן וקסברג אמנם זכתה לכיסוי נרחב, כולל התייחסויות ב־BBC ובפוקס ניוז, אבל הפעולה הזו לא הפכה אותה לאמנית מוערכת. ווליניץ, מוכשר ככל שיהיה, קוטלג בעקבות המקרה כ"ילד רע", מה שאולי גורם לאנשים מהאמנות להתייחס אליו קצת פחות ברצינות.

אז האם פסל החוצות המוזהב של זלאיט יגרום למישהו להתעניין גם בפסלים שהוא יוצר בסטודיו? אולי זה בכלל לא משנה. אולי בעידן שבו תערוכות מוזיאליות נחשבות פחות מהאופן שבו הן משתקפות במדיה, הפרובוקציה היא שאיפה עליונה לגיטימית. בלעדיה רוב הציבור לא היה מגלה עניין באמנים הצעירים.