"האסון של החינוך הממלכתי: פרוץ לכל רוח והדרך סלולה לשלטון להפכו ללאומני"

"האסון של החינוך הממלכתי הוא שהוא פרוץ לכל רוח, שנתפס על ידי המדינה כמקום שאפשר להזרים אליו כל דבר, ולכן אם שלטון רוצה להפוך אותו לחינוך לאומני הדרך סלולה לו", כך אמר פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה בפאנל שהנחה ספי קרופסקי, כתב החינוך והבריאות של "כלכליסט" ונערך בכנס לחינוך שותפות ודמוקרטיה של פורום דב לאוטמן בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה, קרן לאוטמן והאוניברסיטה הפתוחה הבוקר (ד').

לזאת הוסיף כי: "אני מתקנא בחינוך הממלכתי דתי כי אני חושב שיש בו קו אידיאולוגי". "הנושאים של דמוקרטיה ואזרחות ומונח הביקורת נדחקים בישראל לקרן זווית. יש אי אמת בכך שמתייחסים לחינוך הממלכתי כא-פוליטי. יש שם אידיאולוגיה, אבל אי אפשר להתעלם מהקשר האידיאולוגי הפרסונאלי בין מערכת החינוך הממלכתית דתית לכוחות פוליטיים מסוימים מאוד במפה הפוליטית, ולכן הסיפור שאומרים על החינוך הממלכתי דתי הוא אי אמת במונח המנומס.

"שמענו שזכויות האדם וגזענות הם נושאים שנויים במחלוקת - אמירה זו חמורה ביותר" אמר קרמניצר. "הדיון מתקיים במתכונת לפיה המורה על פי חוזר המנכ"ל מאפשר לתלמידים להשמיע עמדות שונות. אם הדיון בנושא עמונה יתקיים היום בכיתה, מי שיגיד דברים בעד ההתנחלויות היום לא צפויה לו כל סכנה - תראו את העיוות פה. אם בגין לא היה משתמש במילה גזל, אלא מורה היה אומר את המילה גזל, בטוח שהיה נתפס כשקר וחמור. אם המורה הוא מהאו"ם, מה אנחנו מקבלים ממערכת החינוך, נמשיך לקבל תמונה לפיה למעלה מ-50% מהציבור חושב שערבים לא צריכים להשתתף בהחלטות משמעותיות".

רננה רז, יוצרת המופע "השימוע", שמבוסס על סיפורו של מורה שזומן לשימוע לאחר אמירות שמאלניות בכיתתו. "למדתי כמה דברים מהמקרה של המורה. כשהתפרסמה הפרשה התפרסם לינק להקלטה של הפרשה. זה היה מסמך מטלטל בעיניי, בין הכותרת שדיברה על מורה שמאלני שיצא נגד הצבא המוסרי, לבין מורכבות המציאות שלנו. אנחנו לא יכולים לוותר על התמודדות עם המורכבות הזאת, ורציתי ליצור מרחב שיתמדד עם המורכבות, שגם צריכה להיות בכיתה. מערכת החינוך לא יודעת להתמודד עם מסרים מורכבים כאלה ועם ביקורת, המערכת ראתה באדם (המורה) גורם מפריע, שיש להעיף מהמערכת כמה שיותר מהר.

פרופ' מרדכי קרמניצר, סגן נשיא למחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, התייחס לדו"ח קרמניצר בנוגע לחוזר המנכ"ל בנוגע להשמעת עמדות על ידי מורה שעלה בו: "אפשר לדבר על הנושא הזה בכל מיני רמות מופשטות, אבל מי שפותח את העיניים ורואה שמנהלי בתי ספר מזמינים את דוברי שוברי שתיקה לצד אחרים בעמדות אחרות, במטרה לעורר דיון אמיתי ומורכב, מוזמנים לבירור. פעם נציגי המדינה אמרו בעולם על דברים מסוימים כאנשי שב"כ שהכול שקרים ובסוף התברר כאמת. אם הייתי אומר זאת בכיתה אני מאמין שהיו קוראים לי לבירור על איך העזתי להעלות דופי".

"ההורים הם לא קהל טיפש, הם קהל חכם ונכון, הוסיף קרמניצר. "הם יודעים שיש מציאות ואם רוצים להעלות שיח ביקורתי ושנוי במחלוקת צריך לשנות את חוזר המנכ"ל, שמקרין על כך שיש שיעור לא קטן של מורים שמעידים כי מפעילים צנזורה פנימית. פירון צודק בכך שאי אפשר לבודד את החינוך ממה שקורה במדינה בכללי, שהוא סתימת פיות ודה-לגיטימציה, אך יחד עם זאת, אני לא חושב שזה פותר את מערכת החינוך מאחריות ומהמשימה הקשה המוטת עליה.

פרופ' עירן הלפרין, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, התייחס לנתונים שהציג בכנס: "אנו צריכים להכיר בתהליכים האישיים, הפנימיים של המורה מול הכיתה ובתהליכים הרחבים שמקשים על ההליך. צריך להבין שבני אדם בנטייתם רוצים לשמוע דברים שמאמינים בהם מראש, וקשה להם לשמוע דברי ביקורת. כשמורה עומד מול כיתה, הם יודעים שתלמידים לא רוצים לשמוע את הדברים האלה וכי הם נכנסים למעשה לשדה מוקשים. מורה צריך להיות בעמדה מספיק יציבה כדי לעמוד מול תלמידיו ו"להרוס את המסיבה" - להיות פתוח לביקורת מול ההורים והתלמידים, אתגר שהוא מאוד משמעותי למורים".

"הבעייתיות החמורה ביותר בחברות שלא מצליחות להיות ביקורתיות כלפי עצמן הן כשהן משמרות לעצמן תפיסה של דמוקרטיה פתוחה, הוסיף פרופ' הלפרין, "כשהפרקטיקות למעשה אחרות. ראינו במקרה של חוזר המנכ"ל כי מועבר מסר של אנחנו חברה דמוקרטית פתוחה, אבל תיזהרו אם אם תגידו דברים אחרים".

הרב ד"ר אברהם ליפשיץ, ראש מינהל החינוך הממלכתי־דתי במשרד החינוך התייחס לנתונים שהציג בכנס גם כן. בהתייחס לממצאי המחקר שעלו, אמר כי שהתעסק בחינוך, חקרו את המונח של משוב מלמד למידה: "אם נתת את החיזוק הנכון לתלמיד, זה הגורם המשפיע ביותר להתקדמותו. מצאו שהפער בין מה חושב המורה לגבי התלמיד למה שקורה בפועל עצום. באופן בסיסי, הפערים האלה הם טבעיים, אבל החברה חושבת שחשוב וצריך להעלות את הנושאים המורכבים וזה דבר נפלא".

בהתייחס למגזר הדתי אמר ליפשיץ כי "צריך להעלות כל נושא, בציבור הממלכתי דתי עוסקים כעת בסוגית עמונה. זו סוגיה מורכבת וביקשתי מכל צוותי ההוראה לעסוק בו, במורכבות שלו, בצורך להתנהל על פי החוק לצד אמפתיה לתושבים האלה. אנחנו כל הזמן מצויים בשאלות קונפלקטואליות שצריך להעלות בכיתה. חושב שיש קושי מובנה גדול בחינוך בכך שמצד אחד לא אומרים למורה 'תגיד הכל ואל תחסיר דבר' ומצד שני, בחוסר אמירה יש אמירה. יש כאן נושא מורכב וברור שאי אפשר להגיד כל דבר בכיתה, אי אפשר להעליב אנשים ולהיות גזען, אני חושב שצריך לפתוח את הדברים ולדבר על כל נושא ולכן אני חושב שיש כאן מורכבות גדולה עבור המורה. העסק עדין והמורים בישראל רוצים לשים את הדברים על השולחן".

רנא ראבי, מורה לערבית בבית הספר אל־ראזי בג'לג'וליה, התייחסה לשיח בעולם הערבי: "אנחנו כאזרחים בישראל יצרנו חלל שחור שהכותרת שלו היא לא לדבר. כמורה שחונכה על ידי אבא בפטיסט וגרתי בבית שיש בו את הספר עמוד האש לצד התורה בעברית והקוראן בערבית, חונכתי לראות את כל התמונות וכל הכיוונים". "כמורה אני עושה הכל כדי לדבר ולשמוע" הוסיפה ראבי, "גם אם אומרים לי שאני מסכנת את עצמי. חייבים לתת הזדמנות לתלמידים להוציא דברים שרואים בבית. כשילדים באים אלי עם תמונות שראו בטלוויזיה של נושאים אקטואליים כחיילים ופיגועים ואני לא נותנת להם להוציא ולפרוק ולדבר, אני לא עושה את תפקידי כמורה".

"הקשר של פחד, הקשר של אסור. אפשר ללמוד מחברות באירופה שלא מפחדות להראות את השונה והאחר". "משרד החינוך לא פועל כדי להפגיש תלמידים ערבים ויהודים. בצוק איתן הופסק פרויקט וג'לג'וליה וזה מאוד עצוב בעיניי. מורה צריך להפגיש בין תלמידים וזה מאוד חמור בעיניי שלא עושה זאת".

רננה רז סיימה באמירה כי: "הטרגדיה שלנו כחברה היא שאנו לא מבינים, אפרופו 12 שבטים, היא שאנו עם מחולק אבל שיושב על אותו בסיס - שיח פלורליסטי, ואם לא נבין זאת, הענף שאנחנו יושבים עליו יקרוס. זה המפתח לחברה בריאה וחזקה".