הכל אודות אמא: עלית קרייז בוחנת אמהות על במה

לפני תשע שנים העלתה השחקנית ואמנית הפרפורמנס עלית קרייז את "My name is Luca", מופע שעסק בחששות, בבדידות ובאושר שבאמהות. לצדה השתתף במופע בנה לוקא, אז בן שלושה חודשים בלבד. בסוף השבוע (חמישי־שבת) קרייז תעלה מופע חדש, שישחזר חלקים מהמופע ההוא, יבחן מה השתנה ויוסיף תובנות של תשע שנים אחרי. הפעם לוקא לא הסכים להשתתף, וזה לא היה האתגר היחיד בדרך: קרייז איבדה עם השנים את הטקסטים שבבסיס המופע ההוא, וחזרה אליו בעיקר דרך האביזרים, קטעי הסאונד והסרטונים ששולבו בו אז.

"מפה לשם, יצאו לי טקסטים של דין וחשבון שאני עושה עם עצמי כאמנית וכאמא יחידנית", מספרת קרייז (49). "התחלתי להתייחס ליצירה אחרת מאז שאני אמא. העבודות שלי השתנו: אני לא יכולה להיכנס לתהליכים ארוכים של חזרות, אז התחלתי לייצר עבודות על המחשב בבית ואז ליצור אותן עם הקהל בחלל. כלומר האמנות שלי השתנתה בעקבות החיים שלי. ועכשיו אני נמצאת בצומת שבו לוקא כבר נהיה יותר עצמאי, אז אני תוהה אם אני עדיין מתייחסת אליו כאילו הוא עוצר אותי מלעשות, או אם זה רק תירוץ למה שאני לא עושה. המטרה היא לא לחפור בתוך עצמי, אלא לתת קול לעוד אנשים שאולי מרגישים כמוני".

המופע של קרייז יועלה במסגרת פסטיבל א־ז'אנר, שמתקיים מדי שנה בתיאטרון תמונע. השנה, תחת הכותרת "מאיפה ולאן?", האוצר יאיר ורדי והיועצת האמנותית נאוה צוקרמן כינסו בו גם מופעים מקוריים וגם "הרכבות מחדש" של יצירות שנוצרו שעלו בפסטיבל ב־12 השנים הקודמות. הקריאה הזאת לחזור אחורה אתגרה את קרייז.

קרייז. "האם בני עוצר אותי מלעשות או שזה רק תרוץ למה שאני לא עושה?"

"החיים והבמה קשורים אצלי כל כך חזק, ללא הפרדה", היא מסבירה. "יש לי צורך תמיד ליצור סביב מה שמעסיק אותי באותו רגע — הפרפורמנס הוא תחום שמתעסק בכאן ועכשיו, ברגע האמת, בדיוק ההפך מלשחזר. כשיאיר פנה אליי, אמרתי לו שאני עושה עבודות על כל מיני דברים שמטרידים אותי באותו זמן, ומאז שאני אמא רק דבר אחד מטריד אותי באמת. בתגובה יאיר אמר: ‘אז תעשי עבודה על זה, על כך שבעצם אולי לא הרבה השתנה מאז'".

קרייז, בוגרת ניסן נתיב, שיחקה בעבר בתיאטראות הקאמרי, הבימה וחיפה. את אמנות הפרפורמנס הכירה כשחיה בלונדון, שם הצטרפה לקבוצת The People Show, אחת המובילות בתחום בבריטניה. "זה תפס אותי כל כך שפשוט לא יכולתי יותר לחזור לעשות תיאטרון רגיל. אין מוסכמות, נרטיב, חיפוש אחרי שינוי או שיא דרמטי המצופים מתיאטרון. האמן לא משחק דמות אלא מביא לבמה עולם אסוציאטיבי, מייצר פעולה אמיתית. המשחק הוא בעצם תהליך היצירה, וזה ממכר".

בהמשך הופיעה ברחבי אירופה בקבוצת פרפורמנס משלה, ובאחד הפרויקטים, עם חולים סופניים, שמעה שוב ושוב איך דווקא לפני המוות פתאום מבינים הרבה דברים על החיים. "אז הבנתי שאני חייבת לעשות ילד, לפני יהיה מאוחר מדי. זו היתה החלטה מאוד שכלתנית".

כשהיא מסתכלת לאחור על המופע ההוא, היא מתקשה להאמין שעשתה אותו. “אני השתניתי והטעם האמנותי שלי השתנה. אז חשבתי שאני אמיצה והיום דברים שם נראים לי סתם, קלישאות, אולי אפילו חצי גימיק. אז החזרה אליו היא גם צעד קדימה, כי יש בה ניקיון. זה דין וחשבון על היצירה ההיא וגם על היצירה הקיומית הפרטית, לוקא".