צילום: איי אף פי
ראנגניק נתן ללייפציג כנפיים
ראלף ראנגניק, המנהל הספורטיבי של RB לייפציג, למד כדורגל מחו"ל בזמן שכל המאמנים בגרמניה כינו אותו חכמולוג. הוא שינה את פני הכדורגל בארצו עם שיטת הגגנפרסינג, וכעת הוא אחראי על הקבוצה השנואה בהיסטוריה של הבונדסליגה וגורר אותה למהפכה נוספת
ראלף ראנגניק היה מאמן־שחקן בן 24 בקבוצת עיר הולדתו ויקטוריה בקאנג מהליגה השישית בגרמניה, כאשר הוא ניגש להוציא חוץ במשחק ידידות מול דינמו קייב של ולרי לובנובסקי והרגיש שאין לו אוויר אחרי דקות אחדות נגד משחק הלחץ של האוקראינים. ב"Das Reboot", ספר על שיקום הכדורגל הגרמני, הוא מספר: "הייתי צריך לספור את מספר השחקנים שלהם על המגרש. הייתי בטוח שמשהו לא בסדר, שהם עם 13 או 14 שחקנים על המגרש. זו היתה הפעם הראשונה שלי ששיחקתי נגד קבוצה שלוחצת באופן שיטתי".
קראו עוד בכלכליסט
זו היתה הפעם הראשונה של שחקן שטוטגרט ו־SV אולם לשעבר נגד לחץ שיטתי כי הכדורגל הגרמני בשנות השמונים והתשעים היה כדורגל שמתבסס על עוצמה, כושר גופני ורוח לחימה אך לא על תחכום טקטי. הכדורגל הגרמני סירב להיות מושפע מהתפתחויות טקטיות מחוץ למדינה וכמעט כל רעיון מחוץ לגרמניה התקבל בבוז. כאשר קבוצות היו רוצות "לנוח", קשרים היו נדרשים "לשים את הרגל על הכדור" ו"להרגיע את המשחק" — משהו שפשוט אי אפשר לראות בבונדסליגה של היום וזה הרבה בגלל אותו מאמן־שחקן שספר כמה אוקראינים הוא רואה על המגרש.
סאקי, גרוס וזמאן
ראנגניק, שכילד העריץ את יוהן קרויף אך היה כדורגלן אפור בליגות הנמוכות, למד מדעי הספורט באוניברסיטת שטוטגרט ונהפך לאנגלופיל לאחר שנה באוניברסיטת סאסקס שבאנגליה. בלימודיו גילה מספורטאים שלמד איתם שהכדורגלנים מתאמנים מעט מדי ("נדהמתי לגלות ששחקנית כדורעף מתאמנת עשר שעות ביום, כולל שעתיים בחדר כושר ושעתיים טקטיות") וניסה כבר כמאמן צעיר בליגות הנמוכות להכניס אלמנטים מכדורעף, הוקי קרח וכדורסל. במסעותיו בשולי הכדורגל הגרמני גם נפגש עם הלמוט גרוס, מהנדס מבנים שלימד את עצמו טקטיקות כדורגל, ואימן, גם הוא, בליגות הנמוכות. גרוס המציא את מה שהגרמנים מכנים "Ballorientierte Raumdeckung" — שילוב נדיר בגרמניה דאז של לחץ אגרסיבי ושמירה אזורית, שהגיע מלימוד נבחרת הולנד הלוחצת של ארנסט האפל האוסטרי ופאל צ'רנאי ההונגרי שאימן בבאיירן מינכן וניסה להטמיע כדורגל של מסירות קצרות. כמישהו ללא עבר של כדורגלן גדול, גרוס הצליח להטמיע את הטקטיקה הרדיקלית שלו רק בליגות הנמוכות.
באופן כמעט טבעי, גרוס וראנגניק התחברו והפכו לחברים טובים. השניים כתבו יחד מערכי אימון וניתחו בווידיאו משחקים של מילאן של אריגו סאקי עד שמכשיר ההקלטה נשחק לחלוטין מהשימוש הרב בו. בזכות עבודתם השניים הגיעו לשטוטגרט, שם כאחראים על מחלקת הנוער חייבו את כל הקבוצות לשחק את המשחק החדיש הזה מבחינת הגרמנים. בשטוטגרט הוביל ראנגניק את הנוער לזכייה באליפות גרמניה על חשבון באיירן מינכן החזקה, ומשם המשיך את קריירת האימון שלו בשנות התשעים בקבוצות הליגות הנמוכות. בקבוצות הקטנות נתנו לראנגניק מספיק חופש לשכלל את השיטה שלו בעזרת השתלמויות מחוץ לגרמניה ומפגשים עם מאמנים רדיקליים כגון הצ'כי זדנק זמאן שלקח את פוג'יה מהליגה השלישית באיטליה לסריה A עם כדורגל התקפי קיצוני.
היגיון מתמטי
ראנגניק, שכונה בזלזול "Kopfmensch" ("איש־ראש"', סוג של חוכמולוג), בגלל הניסיונות שלו לעשות אינטלקטואליזציה של המשחק בגרמניה — המשיך בשלו. הוא רשם הצלחות באולם, בשטוטגרט וגם בשאלקה. אך ההצלחה הגדולה ביותר שלו היתה בהופנהיים, קבוצה מכפר של 3,000 איש, שאותה לקח כל הדרך מהליגה השלישית לבונדסליגה עם הסגנון שלאט לאט התחיל לבסס את עצמו כמה שמכנים כיום "Gegenpressing" ובמקביל השפיע על מאמנים צעירים רבים, בהם יורגן קלופ ותומאס טוכל.
ההיגיון מאחורי השיטה שכיום כבר מוכרת ברחבי העולם וכמעט כל קבוצה בבונדסליגה אימצה, הוא מתמטי לפי ראנגניק: "הכדורגל מתבסס על שני אלמנטים בסיסיים — כשיש לך את הכדור וכשאין לך את הכדור. בין האלמנטים הללו יש משחק מעבר ששינה לחלוטין את האלמנטים הללו. הסיכוי הכי גבוה לשער מגיע עשר שניות לאחר שזכית בכדור. הסיכוי הכי גבוה לזכייה בכדור מחדש מגיע שמונה שניות לאחר שאיבדת אותו". לחץ נגדי על התקפות מתפרצות דורש מהשחקנים אימונים רבים, כושר מצוין ותיאום רב. האימון, כמו סגנון המשחק, הוא מתיש וראנגניק פרש מאימון בגלל תסמונת התשישות הכרונית ב־2011.
ב־2012 ראנגניק חזר למשחק כדי לנהל את הפרויקט השאפתני והמכעיס ביותר בכדורגל הגרמני: RasenBallsport לייפציג, קבוצת הכדורגל הגרמנית של רד בול, שכופפה את חוקי ה־50+1 שמחייב אוהדים להחזיק ברוב המניות של המועדון (ראנגניק כינה את החוק "מיושן"), רשמה ארבע עליות ליגה בשבע עונות והגיעה לבונדסליגה. למרות האפשרות לשפוך כספים רבים על הסגל ראנגניק פעל במועדון תחת תקרת שכר שהוא בעצמו החליט עליה (שכר מקסימלי של 3 מיליון יורו לשחקן), בנה אקדמיה משובחת וטווה רשת סקאוטינג מעוררת קנאה. באופן טבעי, הקבוצה של ראנגניק שיחקה סוג קיצוני של Gegenpressing, עם מאמנים ושחקנים שמותאמים בצורה מושלמת לסוג המשחק הזה. יוליאן נאגלסמן, המאמן הצעיר של הופנהיים ואחד מחסידיו של ראנגניק, הסביר: "לייפציג איבדה כדורים בכוונה בשביל לזכות בהם בחזרה במצבים מסוכנים". "קרויף היה אומר שאם הכדור אצלך, היריבה לא יכולה לנצח", הסביר ראנגניק. "אבל זה כבר לא עובד ככה יותר. הכדורגל הפך למשחק ורטיקלי. לפעמיים לייפציג מחזיקה בכדור עשר שניות בלבד כי המטרה היא להגיע כמה שיותר מהר לחצי של היריב".
סגנון שונה
אחרי שראנגניק חזר לאימון לזמן קצר כדי להעלות את לייפציג לבונדסליגה, הוא מינה את ראלף האזנהוטל למאמן. הבחירה במאמן האוסטרי הכריזמטי היתה טבעית. כמאמן שגדל במועדונים קטנים והוביל את אינגולשטאד הפיצית להצלחה בבונדסליגה עם סגנון "גגנפרסי", הוא התאים לסוג הכדורגל שראנגניק תמיד רצה לראות מקבוצתו. ראנגניק והאזנהוטל פיתחו את סגנון המשחק שלהם, שמבוסס על מערך 4-2-2-2 ויוצא מהדוגמטיות הגגנפרסית שהתפתחה בבונדסליגה. לייפציג של האזנהוטל משחקת בסגנון שונה משאר הליגה, מה שמאפשר לה להפתיע.
לפי מייק גודמן מ־ESPN, ההתקפות בבונדסליגה מתחילות עם קרבות בקישור ולכן קבוצות גרמניות מתמקדות בניסיונות לנצח את הקרב בקישור — כולל עם שחקני הגנה. לפי בדיקה של מיכאיל יונגסמה מ־OptaPro, במשחק טיפוסי בבונדסליגה יש 60 "קרבות קישור" ומעט חסימות של בעיטות והרחקות (5–6 חסימות ו־45 הרחקות) בעוד באנגליה יש רק 45 קרבות קישור והמשחק מתקיים יותר ברחבות הקבוצות (7-8 חסימות של בעיטות ו־60 הרחקות). מה שלייפציג עושה, בעצם, זה להביא סגנון פרמיירליגי להגנה שלה (הרבה חסימות והרחקות, תוך כדי ויתור על קרבות הקישור) ומשלבת אותו עם לחץ אינטנסיבי קרוב לרחבת היריב ורחוק מהרחבה שלה. שם, קרוב לרחבת היריב, גם הכי "נוח" לאבד כדורים. אם שחקני הקבוצה לא השיגו את הכדור בסמוך לרחבת היריב, הם חוזרים בזריזות לעמדות. זו שיטה שבגרמניה מתקשים לעכל.
ההתקפה מתבססת על ריצות עומק וכדרורים של שחקנים אנרגטיים כגון נאבי קייטה הגינאי הנפלא, אמיל פורסברג השבדי, ברננדו הברזילאי, יוסוף פולסן הדני (כולם נרכשו על ידי RB בסכומים לא קטנים לגילם או הגיעו מהאחות מתאגיד רד בול, זלצבורג) וכישרונות גרמניים צעירים כגון טימו ורנר, רני חדירה, דייבי סלקה, ווילי אורבן ולוקאס קלוסטרמן (כולם נרכשו בסכומים גבוהים כשהיו צעירים או גדלו במחלקת הנוער של RB).
"ללייפציג אין מסורת", הסביר האנס יואכים וואצקה, מנכ"ל דורטמונד. "הם הוקמו כדי לקדם משקה בפחית". ייתכן שוואצקה צודק בקשר למועדון שהוקם ב־2009 וכבר מועמד לזכות באליפות. ואולם, לאיש המקצוע שמוביל את אותו מועדון שמקדם משקה בפחית יש מורשת אדירה בכדורגל הגרמני. מורשת שרק תתחזק אם לייפציג תצליח לזכות באליפות על חשבון באיירן מינכן.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה