צילום: SIGRID ESTRADA
הסופרת ג'ודי בלום: "הדור שלנו התחתן בגיל צעיר כי רצינו רשות לקיים יחסי מין"
בלום ("אלוהים, אתה שומע? זו אני, מרגרט") חונכת ספר חדש למבוגרים וממשיכה לגעת באמיתות כואבות על מין ומוות. "אני מרגישה בת־מזל שרבים מהם עדיין קוראים את הספרים שלי", היא אומרת
הסופרת היהודייה־אמריקאית ג'ודי בלום (78) היתה נערה בת 14 כאשר שלושה מטוסים התרסקו בטווח של כמה חודשים בעיר מגוריה אליזבת שבניו ג'רזי, בסמוך לבית ספר ולבית יתומים. זה קרה בשנות החמישים של המאה הקודמת, ובאופן מפתיע היא לא סיפרה על האירועים הדרמטיים האלה לאף אחד. רק השנה כתבה עליהם בספרה "נגד כל הסיכויים" שראה אור ימים אלה בהוצאת כתר.
"אף פעם לא ראיתי בעצמי מטוס מתרסק, אבל כמובן שידעתי על ההתרסקויות כי כולם דיברו על זה", מספרת בלום בראיון ל"כלכליסט". "זו היתה תקופה מטורפת, פחדנו ואנשים לא הבינו מה קורה. מוזר אבל אף אחד מאיתנו לא מפחד לטוס. אחי הצטרף לחיל האוויר והיה שם 20 שנה, ובתי טייסת בחברה מסחרית. כשהיא קראה את הטיוטות של הספר, היא לא הבינה איך לא סיפרתי לה על זה אף פעם. האמת היא שהסיפור היה חבוי בתוכי ואני שמחה שהוא סוף סוף יצא".
מאז כתבה ב־1969 את ספרה הראשון "The One in the Middle is the Green Kangaroo" ועד היום נמכרו ספריה ביותר מ־85 מיליון עותקים בעולם ותורגמו ל־31 שפות. בשנות השבעים היא נחשבה למהפכנית בעולם הספרות כשהעזה לכתוב לילדים ונוער על נושאים שנחשבו לטאבו, לרבות גזענות, מין, מוות, אוננות ווסת, מה שהביא להחרמתם. השיא היה בספרה המצליח "אלוהים, אתה שומע? זו אני, מרגרט" שבו התעסקה הגיבורה המתבגרת עם הזהות הדתית והשינויים הפיזיולוגיים בגיל ההתבגרות ("כבר יש לי חזייה וזה יהיה נחמד אם יהיה לי משהו להכניס לתוכה", היא פנתה לאלוהים).
ילדה רזה ולא מפותחת
"מרגרט מבוססת עליי בגיל 12 — רזה, קטנה ולא מפותחת. כתבתי סיפורים שכמהתי אליהם בעצמי כילדה וכנערה. סיפורים על דמויות אמיתיות בעולם אמיתי. המטרה שלי אף פעם לא היתה לספק ידע אלא להיות כנה ואמיתית ולספר את הסיפור הכי טוב שיכולתי".
התרסקויות המטוסים אינן הנושא המרכזי בספרה, אך מהוות רקע משמעותי לסיפור, שבמרכזו קהילה בת שלושה דורות של אנשים שחייהם משתנים בעקבות אירועים בלתי צפויים. הספר מסופר בכמה קולות שהמרכזי הוא קולה של הגיבורה מירי אמרמן, יהודייה בת 15 שגרה עם אמה ראסטי המסרבת לספר לה את האמת על אביה שנטש אותה.
"רציתי לספר את הסיפור המורכב הזה מנקודת המבט של מירי כמו גם מנקודת המבט של אמה ושל האחרים ולהשתמש גם בכמה מהזיכרונות שלי — אף שדמותה של מירי היא בדיונית וגם משפחתה", היא ממשיכה. "כל אחד כותב קצת על עצמו בספריו, אבל אם בזה זה ייגמר, זה לא יהיה מעניין. הדמות היחידה בספר שמבוססת על אדם אמיתי היא ד"ר אוזנר, רופא השיניים ואביה של נטלי, חברתה הטובה ביותר של מירי, שנכתבה בהשראת אבי האהוב שהייתי מאוד קשורה אליו ונפטר במפתיע בגיל 54. הוא זה שלימד אותי לפרוש כנפיים ולהעז".
זהו ספרה הרביעי למבוגרים (אחרי "נשים נבונות", "אישתתי" ו"אחיות קיץ"), אך בלום סולדת מקטגוריות ומבהירה שגם בני נוער יוכלו ליהנות מהספר החדש, שבו היא נוגעת, בין השאר, גם בסוגיות של התאהבות וחשש מהיריון לפני החתונה. "הפחד מהיריון שמר אותי בתולה עד הנישואים, זה היה אישיו גדול מאוד בשנות החמישים", היא מספרת., "אני לא חושבת שנשים צעירות היום מבינות איך היריון מוקדם ולא מתוכנן יכול לשנות חיים. אגב, זה לא אומר שלא היינו מיניים, פשוט לא 'הלכנו עד הסוף'. זה אולי מסביר למה הדור שלנו התחתן בגיל כל כך צעיר, רצינו רשות לקיים יחסי מין".
12 טיוטות
על ההחלטה לכתוב גם למבוגרים היא אומרת: "אני אוהבת אתגרים ושינוי. לא הייתי מאושרת ממש אם הייתי כותבת רק סוג מסוים של ספרים".
מה יותר קשה לכתוב, למבוגרים או לילדים?
"שניהם קשים. כמובן שמורכבות הסיפור מכתיבה את הזמן שלוקח לכתוב אותו. ב'נגד כל הסיכויים' נדרש תחקיר מעמיק. כתבתי אולי 12 טיוטות לפני שהגשתי אותו לעורך. אני משכתבת נהדר, לפעמים יותר טוב משאני כותבת, ולכן לספרים שלי יש הרבה טיוטות וכל אחת איכותית מקודמתה".
היא נישאה לבעלה הראשון בגיל צעיר ובגיל 25 כבר היתה אמא לשניים. נישואיה הראשונים לא שרדו, כך גם השניים, וכיום היא נשואה בשלישית לסופר והפרופסור למשפטים ג'ורג' קופר ומחלקת את חייה בין ניו יורק לקי ווסט. לא אחת הצהירה שהכתיבה הצילה את חייה. "זה לחלוטין נכון. הייתי אשה ואמא צעירה וחליתי בכל מיני מחלות אקזוטיות בזו אחר זו", היא מסבירה עכשיו, "אבל ברגע שהתחלתי לכתוב, כל המחלות נעלמו באורח פלא. באותה תקופה לא קלטתי את זה, אבל היום אני מבינה שלא הייתי מאושרת ולא הגשמתי את עצמי, משהו היה חסר, הייתי חייבת את הפורקן היצירתי".
בפברואר האחרון פתחה עם בעלה בקי ווסט את Books&Books, חנות ספרים ללא מטרות רווח המהווה מרכז קהילתי לקוראים וכותבים, ומאז היא מודעת וערה יותר להרגלי הקריאה של הקהל הצעיר: "גיליתי שפנטזיה היא להיט היסטרי, מה שבתקופה שבה אני התחלתי לכתוב לא היה ממש באופנה. אני אף פעם לא שופטת את מה שבני נוער קוראים. לפעמים אני מנסה לעודד אותם לקרוא סופר שהם לא מכירים, אבל מה שחשוב הוא שהם קוראים. אני מרגישה בת־מזל שרבים מהם עדיין קוראים את הספרים שלי. העבודה בחנות מרגשת ואני פוגשת המון אנשים מעניינים. בכתיבה יש המון בדידות וזה שינוי נפלא עבורי".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה