השבריריים
אובדן פרנסה בגילאים מאוחרים או סתם מכשול לאורך הדרך; אם בעבר היציבות התעסוקתית היתה מקנה שקט לבני מעמד הביניים, כיום הדרך אל העוני קצרה מתמיד
שרה (שם בדוי) ובעלה משתכרים כ־22 אלף שקל נטו. שניהם בני 40 פלוס. היא עובדת בשירות המדינה, הוא בחברה גדולה ומבוססת. למרות זאת יש להם 43 תיקים בהוצאה לפועל והמשכורות של שניהם מעוקלות. "אנחנו חיים מ־700 שקל קצבת ילדים”, היא אומרת, “ואני נעזרת באוכל מבית חב"ד. כל חודש־חודשיים מנתקים לנו את החשמל". שניהם הולכים כל יום לעבודה, אבל לא רואים אגורה ממשכורותיהם.
המצב נוצר שלא באשמתם. שרה ילדה לפני חמש שנים תינוקת במצב בריאותי קשה, שנאבקה חודשיים על חייה עד שנפטרה. בזמן הזה נתנה שרה לאחותה ייפוי כוח כדי שתנהל לה את חשבון הבנק. האחות הוציאה פנקסי צ'קים וערכה מסעות קניות בהיקף של מיליון שקלים על חשבון שרה. התלונה במשטרה עדיין מתבררת, אבל בינתיים חיי המשפחה נהרסו כליל. פעם אחת הבנק פינה אותם מהדירה, אבל הם חזרו אליה אחרי שעמותת "ידיד" הגיעה להסדר עם הבנק, לפיו הבעל ישלם את המשכנתא ישר מהתלוש. אחרי חמש שנות דיונים משפטיים, הם עדיין חייבים 700 אלף שקל ובקשתם להסדר נושים עדיין מתבררת.
לפני שנה לקתה שרה באירוע מוחי. נדרשו לה שנה להשתקם, אבל לאחרונה חלה הידרדרות במצבה והיא מתקשה בדיבור. המצב הכלכלי אף פגע בזוגיות. "כל שני וחמישי המשטרה מגיעה", היא אומרת. לבני הזוג יש ארבעה ילדים. אחד מהם עבר לגור אצל סבתו, כי "קשה לו עם המריבות. איזה הורים אנחנו שלא יכולים לתת כלום לילדים".
מצב שבו חלה צניחה דרמטית ממעמד ביניים אל עוני בעקבות אירוע חריג מאפיין משפחות נוספות. רן מלמד, סמנכ"ל מדיניות והסברה ב"ידיד", שמטפל במקרה של שרה, אומר ש"זה יכול להתחיל באסון במשפחה, כי הילד או האשה חלו, וזה אפילו יכול לקרות כי למשפחה יש התחייבויות גדולות מדי על הדירה".
לדברי מלמד, "45%-40% מהפניות לעמותה מגיעות ממשפחות במעמד ביניים נמוך ובינוני. בעשור הקודם היו 2,000 פניות כאלו בשנה. עכשיו יש 9,000-8,000 ועוד 400 פניות ממעמד בינוני גבוה, כאשר הנקודה הקריטית בהידרדרות היא אי יכולת לעמוד בתשלומי המשכנתא, או פיטורין - זאת לאור העובדה שהביטחון התעסוקתי שנלווה לקביעות במקום העבודה, חלף מן העולם".
"השבריריות והקלות של הנפילה ממעמד הביניים לעוני הן חדשות יחסית", אומרת ריבי בלר, מנכ"לית עמותת "והדרתָּ", שמסייעת למבוגרים במציאת עבודה. "סביר להניח שזה נובע בין היתר מאובדן הקביעות במקומות העבודה, מהירידה בכוחם של ארגוני העובדים, מהארכת תוחלת החיים וגם מאורח החיים הצרכני שלא מעודד לחסוך".
קצרה הדרך אל העוני
כדי להבין עד כמה חשוב הביטחון התעסוקתי, בדקנו כמה זמן יידרש לאדם ממעמד הביניים, שאיבד את מקום עבודתו, להידרדר אל העוני. מסקר שערך מכון rotem ar עבור דו”ח העוני האלטרנטיבי לשנת 2016 של עמותת “לתת” עולה כי 81.5% מהציבור סבורים כי התהליך יימשך כשנה, 57% סבורים שההידרדרות תתרחש בתוך חודשים אחדים. העמותה עצמה חישבה שני מסלולים של צניחה אל העוני, הם אמנם ארוכים יותר אבל לא בהרבה: שנתיים עד שלוש שנים.
התרחיש הקשה יותר מתייחס למשפחה ממעמד הביניים, שבה שני מפרנסים בני 50 פלוס, והמפרנס העיקרי איבד את עבודתו לאחר שלוש שנות עבודה. בתרחיש הזה תמצה המשפחה את דמי האבטלה ופיצויי הפיטורים בתוך תשעה חודשים. לאחר מכן היא תמכור את הרכב ותשתמש בתמורה להוצאות מחיה במשך 4-3 חודשים. בין החודשים ה־14 וה־18 היא תיקח הלוואות, תבקש ותקבל קצבת הבטחת הכנסה ותתחיל לקצץ במזון ובבריאות. אחר כך היא תתחיל להיעזר בקרובי משפחה ובשכר העבודה של הילדים. אחרי שנתיים היא תשקע בעוני ותתחיל להיעזר בעמותות שמחלקות מזון.
התרחיש הנוסף שחישבה "לתת" מתייחס למשפחה דומה, אלא שהמפרנס העיקרי בה הוא בשנות השלושים או הארבעים לחייו, ולכן מוצא עבודה חדשה בתוך שנה לאחר הפיטורים - אבל בשכר נמוך בהרבה מהשכר האחרון שאליו היה רגיל (התחשיב הניח שכר חדש בגובה 6,500 שקל ברוטו). במקרה הזה, בתוך שנתיים וחצי תתקרב המשפחה אל קו העוני. היא תצטרך לקצץ בין היתר בהוצאות כמו חבילת כבלים, מזון, בריאות חוגים ושיעורי עזר.
"אנשים מגיעים אלינו אחרי שלקחו הלוואות מהבנקים, מחברים וממקומות העבודה ואין להם לאן ללכת יותר", אומר מלמד מ"ידיד". הוא מוסיף כי אחד הדברים שיכולים למנוע את הקריסה הוא התחלת הטיפול בהסדרי חובות מוקדם ככל האפשר.
השבריריות עולה בגילאים המבוגרים
לגיל יש חשיבות עצומה בשאלה האם המפוטר ימצא עבודה חדשה - כלומר בשאלת סיכוייו שלא לצנוח אל העוני. "לקראת גיל 60 מעסיקים מתחילים לדחוף את העובדים החוצה", אומרת ריבי בלר, מ"והדרת". "ויש גם הרבה מעל גיל 55. אנשים מגיעים לגיל הזה בלי חסכונות. הם מסתכלים קדימה ורואים שנשארו להם חיים שלמים ונכנסים לפאניקה. הסיכוי שלהם להיות מועסקים נמוך מאוד וזה מדרון חלקלק לעוני.
"זה עוני מוסתר מהעין. הם לבושים כמו מעמד הביניים, הדירות הן של מעמד הביניים, אלה אנשים עם השכלה. אין תרבות עוני. לרוב הם מסתירים ומתביישים. אלה אנשים שעשו הכל בסדר, והם עניים. הם שואלים 'למה זה מגיע לנו'. אלה אנשים בפוסט־טראומה ובחרדה קיומית. הם שולחים המון מועמדויות לעבודה ואף אחד לא חוזר אליהם".
ירון וינר, רכז בתוכנית "אמצע הדרך" לסיוע למבוגרים במציאת עבודה, שמפעילות הממשלה, הג'וינט ועיריית תל אביב, אומר שההסתרה יכולה לפגוע בסיכויי מציאת תפקיד חדש. "מישהו שהיה מנכ"ל או סמנכ"ל יכול למצוא מקום חדש באמצעות הקשרים האישיים, אבל אנשים לא פונים לעזרה ולא מספרים שאין להם עבודה כי זה פאדיחה ולא נעים".
לפי הנתונים הרשמיים, האבטלה בקרב בני 45 ומעלה אינה גבוהה, כ־5% בלבד ב־2014. אלא שמחקר של שירות התעסוקה מצא שמדובר במידע מטעה: מובטלים הם רק אלה שמחפשים עבודה. לעומתם, רבים מהמבוגרים פשוט מתייאשים ומפסיקים לחפש עבודה, ולכן אינם מופיעים בנתוני האבטלה.
על פי נתוני המרכז לחקר הזקנה של מכון ברוקדייל, 132 אלף איש בעלי השכלה על־תיכונית לא מועסקים בגילאי 64-45. קו הגבול האמיתי הוא גיל 55, אז צונח שיעור המועסקים בכלל האוכלוסייה מ־75% ל־68%. מרבית הלא־מועסקים הם נשים: 82 אלף נשים לא נשואות בגילאי 64-45 אינן מועסקות.
ולא מדובר בפלח אוכלוסייה "בטלני". הרוב המכריע מעוניין למצוא עבודה: 83 אלף איש שמעוניינים לעבוד בגילאים אלה אינם מועסקים, ומתוכם 32 אלף הם בעלי השכלה על־תיכונית. זהו פלח האוכלוסייה ש”שפר עליו גורלו", שכן השכלה אקדמית מעלה את הסיכוי לעבוד כמעט פי 4, לעומת חסרי השכלה או בעלי השכלה תיכונית בלבד.
סקר שערכה ב־2014 נציבות שוויון הזדמנויות בתעסוקה במשרד הכלכלה העלה כי 77% מהמעסיקים סבורים שבישראל קיימת במידה רבה אפליה של מבוגרים בקבלה לעבודה, ו־55% העריכו שבישראל קיימת אפליה של מבוגרים בפיטורים מהעבודה.להערכתם, הגיל הממוצע שבו מתחילה האפליה הוא 50 לגברים ו־47 לנשים, כלומר גיל נמוך אף יותר מזה שצוין במחקר של מכון ברוקדייל.
מה עושים עם החשבונות שמגיעים
"יש הדרה של אנשים מבוגרים ממקומות עבודה. בתחום כמו ההייטק אתה מבוגר עוד לפני גיל 40", אומר וינר. אחת המיומנויות ש"אמצע הדרך" מסייעת לאנשים לרכוש היא כתיבת קורות חיים. לדבריו, "יש אנשים שלא נדרשו מעולם לקורות חיים. אנחנו מלמדים אותם להכניס 30 שנה של קריירה לעמוד אחד, ואף להתכונן לראיון עבודה, גם את אלה שראיינו בעצמם מאות ואלפי אנשים".
לא רק נתוני האבטלה של מבוגרים מטעים, אלא גם נתוני התעסוקה שלהם. ד"ר הלה אקסלרד, פוסט־דוקטורנטית בבוסטון קולג' וחוקרת תעסוקת מבוגרים, אומרת כי "יש תת־תעסוקה של מבוגרים. הרבה מאוד אנשים מתפשרים על עבודות שמתחת לרמת ההשכלה והניסיון שלהם.
"יש הרבה יותר עובדי קבלן מפעם עם משכורות נמוכות, או עובדים במשרה חלקית. אנשים מחזיקים את הראש מעל למים אבל בקושי. קשה מאוד למדוד את זה. אני מכירה דוקטורית שמדי פעם משגיחה בבחינות בגרות. מבחינת נתוני התעסוקה הרשמיים היא נחשבת עובדת".
בלר מ"והדרת" מסכימה עם הדברים. "הרבה עסקים חושבים שמבוגרים הם כוח עבודה זול, ויש המון משרות שמציעים להם ב־26 שקל לשעה".
לליזי בכר (53), שהיתה עובדת תפעול בכירה במכללה למנהל, נדרשו ארבע שנים למצוא עבודה חדשה, וזאת בשליש השכר שהיתה רגילה לו. חלק מהזמן עבדה כמורה ממלאת מקום. "יש חודשים שיש עבודה ויש חודשים שמקבלים 200 שקל לחודש. אני לא מאלו שהגיעו לפת לחם", היא אומרת.
לדבריה, היא הסתדרה בדוחק, השתמשה בחסכונות ונעזרה באחותה. "האבטלה פגעה המון בביטחון העצמי", היא מדגישה, ומספרת שהתגברה באמצעות הסיוע של "אמצע הדרך". "כשאנשים מחפשים עבודה ומגלים שמציעים להם רמת שכר של מתחילים, נוצר משבר מאוד גדול. קמים כל בוקר עם חוסר ודאות וחושבים מה עושים עם כל החשבונות שמגיעים".
4 תגובות לכתיבת תגובה