צילום: אוראל כהן
שוזרת הזיכרונות: האמנית היפנית שיוטה יוצרת מיצבים מרשימים מחוטי צמר
צ'יהארו שיוטה, אחת האמניות היפניות המצליחות בעולם, יוצרת מחוטי צמר מיצבים שעוסקים בזיכרונות. את העבודות שלה היא בונה בכל פעם מחדש בחלל התערוכה, ובסיומה הן נחתכות ונזרקות. לרגל הצגת מיצב ענק במוזיאון תל אביב היא מספרת: "העבודה חיה כל עוד היא מוצגת, ואז הופכת לזיכרון"
"זה כמו לצייר על אוויר", אומרת האמנית היפנית צ'יהארו שיוטה (Chiharu Shiota), שמציגה בימים אלה מיצב ענק בשם "גרם מדרגות" במוזיאון תל אביב (עד 6 במאי). המיצב הוא בראש ובראשונה עבודת אמנות עוצרת נשימה. מדובר במערה ענקית שנוצרה מקשירות של חוטי צמר שחורים, שאפשר ללכת בתוכה, ובמרכזה מדרגות לבנות מרחפות עשויות קלקר. אל גרם המדרגות אי אפשר להגיע ולא ניתן לגעת בו, מה שהופך אותו לחלק מעולם דמיוני: אובייקט ממשי שמתקיים ממש באותו החדר שבו המבקרים מתהלכים, אך בלתי ניתן להשגה.
שיוטה (44) נחשבת ללא פחות מסופרסטאר בעולם האמנות העכשווי, וחוץ מיאיוי קוסאמה היא אולי האישה היפנית שזוכה להתעניינות הרבה ביותר בסצנה הבינלאומית בשנים האחרונות. זה כנראה הודות לטכניקה הכל כך מרשימה וייחודית שלה, שבזכותה גם ייצגה את יפן בביאנלה האחרון בוונציה ב־2015, אז הציגה שיוטה את המיצב "The Key in the Hand", העשוי גם הוא ממטרים על גבי מטרים של חוט צמר אדום, צרורות של מפתחות שאספה ברחבי העולם ושתי סירות גדולות.
"זו עבודה שעסקה בזיכרונות", היא מספרת בביקורה בארץ. "המפתח עבורי הוא אובייקט שמסמל את האדם. הוא גם נראה קצת כמו בן אנוש, ראש גדול ועגול וגוף קטן. במשך שנה אספתי 180 אלף מפתחות. רבים תרמו לי כששמעו על הפרויקט, ואת השאר אספתי מחנויות של שכפולי מפתחות. המפתחות נושאים חומרים מחיים של אנשים, הם נושאים זיכרונות. הסירות הגדולות שהוצבו במרכז העבודה בביאנלה הן כמו שתי כפות ידיים שרוצות לאסוף לתוכן את המפתחות ובעצם לאסוף את הזיכרונות. מלבד זאת, למפתח יש משמעות של סיכוי. אם יש לך מפתח ביד — יש לך צ'אנס, יש לך עתיד".
מיצב המדרגות של שיוטה מוצג הפעם בתערוכה המשותפת לה ולג'ובאני בטיסטה פיראנזי, אמן איטלקי מהמאה ה־18, אחד מאמני ההדפס הגדולים בכל הזמנים. לצדו תלויות על הקיר עבודות תחריט מתוך סדרה של פיראנזי בשם "בתי הכלא של הדמיון", שמתכתבות איתו הן בוויזואליות והן ברעיון.
המשמעות שיוצקת שיוטה אל תוך עבודותיה קשורה לחיים עצמם. "למדרגות יש הרבה משמעויות", היא אומרת, "ואנחנו משתמשים בהן בחיי היום־יום. המדרגות מקדמות אותנו לאנשהו. הדימוי שלהן מתקשר גם עם המדרגות לגן עדן או ליקום אחר".
מדוע שזרת סביבן חוט שחור דווקא?
"ניסיתי ליצור דימוי שמזכיר את שמי הלילה. אני נוטה להשתמש בחוטים שחורים ואדומים כי אלה הצבעים שנושאים הכי הרבה משמעויות. במקרה הזה יצרתי חלל שאפשר ללכת דרכו, והחוט השחור עם התאורה שחודרת דרכו יוצר אפקט שמשווה לעבודה ממד של נס".
את הטכניקה המיוחדת פיתחה שיוטה כסטודנטית לאמנות ביפן. "התחלתי כציירת, אבל הרגשתי מוגבלת בעבודה הדו־ממדית, אז התחלתי ליצור בחוטים".
ב־20 השנים האחרונות חיה שיוטה בברלין. "הביאנלה האחרון היה הפעם הראשונה שבה אמן שלא חי ביפן מייצג אותה", היא מספרת. "תמיד חלמתי להציג בביאנלה, אף שמעולם לא הגדרתי את עצמי כאמנית יפנית. גם במקרה הזה אני חושבת שעשיתי את זה בשם עצמי ולא בשם המדינה. בדיעבד אני מרוצה מאוד שייצגתי את יפן, גם משום שאני לא חיה שם, וגם מפני שמעט מאוד נשים ייצגו אותה בביאנלה".
זה קידם אותך כאמנית בינלאומית?
"כן. גם לפני כן הצגתי בעולם, אבל זה בהחלט חשף את השם שלי ואת העבודות שלי. בשנתיים האחרונות אני מציגה 10–15 תערוכות בשנה ברחבי העולם, וב־2017 מתוכננות לי 22 תערוכות".
מכיוון שמדובר במיצבים שצריך להתאים לחלל, היא מגיעה לכל מקום כשבועיים מראש ויוצרת אותם מחדש. את המיצב שמוצג כעת במוזיאון תל אביב היא הציגה בברלין ובמיאמי, ובכל זאת עבדה פה ימים ולילות. "אני מגיעה לכל חלל בעולם מלווה בשני אנשי צוות ועובדים איתי עוד כעשרה מקומיים".
ומה קורה בסיום התערוכה?
"צריך לחתוך הכל ולזרוק. העבודה חיה רק כל עוד היא מוצגת. גם זה מתקשר לנושא הזיכרון — העבודה הופכת לזיכרון אחרי שהיא מסתיימת".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה