השקט המתעתע מכיוון איטליה

משאלות לב חסרות בסיס הופכות להיות סכנה אמיתית לעתיד הליברליזם. הנטייה הזו בולטת במיוחד בדיון על עתיד איטליה בגוש היורו. אלו שלוקים בה מסבירים שאיטליה מצטיינת בכיבוי שריפות, שהממסד יכול תמיד לארגן את מנגנון הבחירות כך שהוא ימנע ניצחון סוחף של מפלגה קיצונית ושבכל מקרה החוקה האיטלקית לא מאפשרת קיום משאל עם על עזיבת גוש היורו.האמנם? אני לא חושב. נתחיל עם הפערים בביצועים הכלכליים בין איטליה לבין גרמניה. דרך אחת למדוד אותו הוא חוסר האיזון במערכת התשלומים הפנימית של מדינות גוש היורו - Target 2. בסוף נובמבר הוא הגיע לרמות גבוהות יותר מאלו שנרשמו בשיא המשבר בגוש היורו ב־2012. גרמניה נמצאת בעודף של 754 מיליארד יורו, בשעה שאיטליה נמצאת בגירעון של 359 מיליארד יורו.

משמאל: ר"מ איטליה ג'נטילוני בחורבות פומפיי | צילום: איי אף פי

בריחה שקטה

חלק מחוסר האיזון ניתן לייחס לתוכנית ההקלה הכמותית של הבנק האירופי המרכזי, ולכן אין בו כל סכנה. אבל חלק משמעותי יותר אפשר להסביר בריצה שקטה על הבנקים האיטלקיים. המשמעות של המצב היא לאו דווקא יציאה מגוש היורו. קיימת אפשרות תיאורטית שהצרכים הפוליטיים יגברו על הצרכים הכלכליים עד אין קץ. או שאפשר להפוך את המצב הלא בר־קיימא לבר־קיימא. כדי שזה יקרה, לפחות אחד מחמישה תנאים חייב להתקיים.

אפשרות אחת היא שאיטליה וגרמניה ישתוו. כדי לעשות זאת, איטליה צריכה לבצע רפורמות כלכליות, לנקות את מערכת המשפט והמגזר הממשלתי, להוריד מסים ולהשקיע בטכנולוגיה שתגדיל את הפריון. גרמניה, מצדה, תצטרך להגדיל את הגירעון התקציבי שלה. אפשרות שנייה היא שמדינות צפון אירופה יסכימו על העברות תקציביות גדולות למדינות הדרום. אפשרות שלישית היא שהאיחוד האירופי ייצור ממשל פדרלי מרכזי עם הכוח להעלות מסים כדי להעביר הכנסות מבעלי הכנסה גבוהה לבעלי הכנסה נמוכה. אפשרות רביעית היא שהבנק האירופי המרכזי ימצא דרך למחוק את החובות הפרטיים והציבוריים של איטליה. אפשרות חמישית היא שכל ממשלה איטלקית שלא תהיה תמשיך לתמוך בחברות בגוש היורו.

כאמור, רק אחד מהתנאים האלה צריך להתקיים כדי שאיטליה תישאר חברה בגוש היורו. הבעיה היא שאפילו ההסתברות שרק אחד מהם יתקיים היא קלושה. ואני לא יכול להעלות על דעתי אפשרות שישית.

הרפורמות הכלכליות שהנהיג ראש ממשלת איטליה לשעבר מתאו רנצי לא הותירו חותם משמעותי. הוא בחר להתמקד ברפורמות פוליטיות על חשבון רפורמות כלכליות, והפסיד בהימור כש־60% מהבוחרים באיטליה דחו אותן במשאל עם. אחרי הכישלון הזה, קשה לראות באופק ממשלה נוספת שתנסה להטמיע רפורמות. הבחירה של הנשיא למנות את שר החוץ לשעבר פאולו ג'נטילוני לראש ממשלה במקום רנצי לא משנה הרבה. אחרי הכול, המנדט שיש לה הוא מוגבל. אני לא רואה גם כל אפשרות שגרמניה תחלץ את גוש גוש היורו מחובותיו, לפני או אחרי הבחירות הכלליות שאמורות להיערך בסתיו. החוקה הגרמנית מחייבת את הממשלה לאיזון תקציבי. אף מדינה צפון אירופית אחרת מתכוונת להעביר כספים למדינות אחרות. מבחינתן, גם איחוד פוליטי לא עומד על הפרק. באשר לבנק האירופי המרכזי, החודש הוא החליט להמשיך את תוכנית ההקלה הכמותית שלו עד סוף 2017. התוכנית סייעה לאיטליה אבל היא לא מספיקה כדי לתמוך במדינה לנצח, במיוחד לנוכח ההיקף הקטן של התוכנית בהשוואה לחובות הממשלה ברומא.

זה משאיר אותנו עם הפוליטיקה האיטלקית בתור מפלט אחרון. מבין שלוש המפלגות הגדולות באיטליה, רק המפלגה הדמוקרטית מהשמאל־מרכז היא בעד גוש היורו. ישנה האפשרות התיאורטית שהיא תנצח בבחירות הבאות. אני לא בטוח שזה יקרה, אבל אני בטוח שהמפלגה הזו לא יכולה להישאר בשלטון לנצח. יום אחד מפלגה שמתנגדת להמשך החברות בגוש היורו תנהיג את איטליה. כשזה יקרה, עזיבת גוש היורו תהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה: צפויה בריחת הון עצומה מהבנקים האיטלקים ומהאג"ח של ממשלת איטליה. עתידה של איטליה בגוש היורו והאפשרות שמועמדת הימין הקיצוני מרין לה פן תיבחר לנשיאות צרפת הם שני האיומים הגדולים על גוש היורו והאיחוד האירופי. אם איטליה רוצה להישאר חלק מהגוש, היא חייבת לשלוח אזהרה ברורה לגרמניה ויתר מדינות צפון אירופה שהמטבע נמצא בדרך להיעלם אלא אם יהיה שינוי גישה קיצוני מצידן.

סכנה לבנקים בגרמניה

ראש הממשלה הבא של איטליה יצטרך להסביר לקנצלר או הקנצלרית הבאים של גרמניה (אני נוטה להעריך שזו עדיין תהיה אנגלה מרקל) שהבחירה היא לא בין איחוד פוליטי של גוש היורו או המשך בלי איחוד פוליטי, אלא בין איחוד פוליטי לבין יציאה של איטליה מהגוש. אם זה יתממש, אנחנו צפויים לחזות בחדלות הפירעון הגדולה בהיסטוריה. המערכת הבנקאית הגרמנית תעמוד בסכנת התמוטטות, והכלכלה הגדולה באירופה עלולה לאבד כל יתרון תחרותי שהיא עבדה כל כך קשה להשיג ב־15 השנים האחרונות. ההימנעות של ראשי הממשלות של איטליה מהעימות עם גרמניה היא כישלון היסטורי, והמשך המדיניות הזו נושאת עמה מחיר יקר.