איור: יונתן וקסמן
שנת התזוזות הטקטוניות
2016 מסתמנת ככזו שתיזכר כשנת מפנה היסטורי - ואולי כשנה שבה ההיסטוריה החלה לחזור על עצמה. הגלובליזציה נעצרה והגבולות צברו פופולריות, הריבית שינתה כיוון אחרי עשורים של ירידה וארה"ב מאסה בתפקיד המובילה העולמית. לפחות כלכלת הצנע עושה אחורה פנה
קראו עוד בכלכליסט
בינתיים, הדעה הזאת קצת יצאה מהאופנה. ההיסטוריה, כך נהוג להסביר כיום, היא לא רק לוח שחמט שעליו משחקים אישים דגולים. מי שרוצה להבין למה אימפריות קמות ונופלות, מדוע תרבות אחת כושלת והשנייה מצליחה, צריך לבחון שלל היבטים כמו גיאוגרפיה, שינויי אקלים, ארגון חברתי ותהליכי עומק כלכליים. אין מה לעשות, האנושות היא עניין מסובך.
ובכל זאת, במאה ה־21 עולות לפעמים תהיות. מה היה קורה, למשל, אם בשנת 2000 בית המשפט העליון בארה"ב היה קובע שאל גור, ולא ג'ורג' בוש, הוא נשיא ארה"ב? האם גם אז היינו מוצאים את עצמנו היום עם תוהו ובוהו במזרח תיכון מתפרק? או שאולי מלחמת עיראק וכל הכאוס שבעקבותיה היו נחסכים, וכך גם חייהם של מיליוני אנשים? כשמדובר בתפקיד רב־עוצמה כמו נשיא ארה"ב, אולי בכל זאת יש משמעות למי שיושב בכיסא?
עכשיו, בשלהי 2016, התהיות האלה שבות ועולות. האם ניצחונו של דונלד טראפ בבחירות, על חודו של תער, יתגלה כאירוע ששינה את ההיסטוריה, או לפחות את כלכלת העולם, בעשורים הקרובים?
יש כאלה שעונים בחיוב. אחד מהם הוא ריי דליו, מייסד ברידג'ווטר, קרן הגידור הגדולה בעולם, שהעריך אחרי הבחירות בארה"ב כי אנחנו צפויים ל"מפנה אידאולוגי נשיאותי" בסדר גודל של המהפכה שחולל רונלד רייגן. במאמר שפרסם כתב דליו כי "התקופה הקודמת התאפיינה בגלובליזציה גוברת, סחר חופשי וקישוריות גלובלית; מדיניות תקציבית לא מזיקה יחסית; וצמיחה אטית, אינפלציה נמוכה ותשואות אג"ח במגמת ירידה". לעומת זאת, הוסיף, "סביר שהתקופה החדשה תתאפיין בפחות גלובליזציה, סחר חופשי וקישוריות גלובלית; מדיניות תקציב אגרסיבית; וצמיחה גבוהה יותר בארה"ב, אינפלציה גבוהה יותר ועלייה במחירי איגרות החוב".
דליו אינו היחיד שסבור שעלייתו של דונלד טראמפ מבשרת על שינוי עמוק. גם ד"ר הנרי קאופמן, אגדת וול סטריט, שהתפרסם כשהכריז בתחילת שנות השמונים כי החל עידן השוק ה״שורי״ המלווה אותנו מאז, ידע להסביר ל"כלכליסט" בנובמבר, אחרי הבחירות, כי אנחנו בתחילתו של עידן ״דובי״ בשוקי האג"ח (שכן מחירי האג״ח יורדים ככל שהתשואה עליהן עולה), ובעיצומן של "תזוזות טקטוניות" בכלכלה ובפוליטיקה העולמיות.
אפשר כמובן לטעון את ההפך — שטראמפ הוא הביצה ולא התרנגולת. לא מופרך לחשוב שהבחירה בטראמפ, כמו גם ההצבעה בעד הברקזיט בבריטניה והתחזקות המפלגות הפופוליסטיות בכל רחבי אירופה, הן תוצאה של תהליכי עומק כלכליים, כמו אי־שוויון גואה, אבטלה מתמשכת ומאבק מחריף על המשאבים בחברה. אלה תהליכים שמתבשלים כבר שנים, וכעת הם עולים אל פני השטח.
בין שטראמפ והטראמפיזם יחוללו שינוי עולמי, ובין אם הם רק סמל לתהליכים עמוקים הרבה יותר, מה שברור הוא שאנחנו מצויים בעיצומו של (עוד) עידן של תמורות. כך, על כל פנים, מסבירה בחודשים האחרונים מקהלה של פרשנים, כלכלנים ואנליסטים, המדברים על סוף תקופה בשווקים, על תחילתו של עידן הפוסט־אמת, על כניסתנו לעולם הפוסט־אמריקאי, וכן הלאה.
סוף השנה החולפת ותחילת השנה החדשה מספקים הזדמנות לנסות ולהצביע, על קצה המזלג, על כמה מהתהליכים האלה — או לפחות לשאול אם אנחנו עדים לסופה של תקופה, ולתחילתו של פרק חדש.
סוף הגלובליזציה?
אם היה תהליך שמשל בכלכלה העולמית בעשורים האחרונים, הרי שזו הגלובליזציה. אלא שבשנים האחרונות אפשר לזהות האטה במגמות האלה. שטף הפליטים מהמזרח התיכון ומאפריקה גרם לאירופה לסגור את גבולותיה, ושטף מהגרי העבודה ממקסיקו (שדעך בינתיים) הביא את טראמפ להכריז כי יקים חומה בדרום ארה"ב ; שטף הכסף החם (כסף שמחליף ידיים במהירות לטובת השקעה) גרם אפילו לקרן המטבע הבינלאומית להמליץ להגביל את תנועות ההון לטווח הקצר. אפילו הסחר העולמי, שהיה במשך שנים המנוע של הכלכלה הגלובלית, כבר אינו צומח באותה מהירות.
לא כולם מזהים כאן בעיה. ההאטה בסחר העולמי "היא לא סוף הגלובליזציה", אמר דידייה בורובסקי, הכלכלן הראשי של ענקית הקרנות האירופית אמונדי, שביקר בישראל בנובמבר במסגרת כנס מקצועי של אמונדי וחברת Gar Capital המייצגת אותה בישראל. "מה שלא היה נורמלי הוא התקופה בין סוף שנות השמונים ל־2007, שבה הסחר העולמי צמח בקצב כפול מקצב הצמיחה העולמי. תופעה כזאת יכולה להתקיים רק לזמן מוגבל, למשך עשור או שניים". מכאן והלאה, חוזה בורובסקי, הסחר העולמי והכלכלה עולמית יצמחו באותו קצב. לדבריו, זהו מצב בר קיימא הרבה יותר מהמצב הקודם.
אולי יותר משהגלובליזציה עצמה האטה, היתה זו התמיכה ברעיון של הגלובליזציה שספגה פגיעה בשנים האחרונות. ומי שמסמל זאת יותר מכל הוא טראמפ, שנבחר בזכות מצע שהבטיח חומות ומכסי מגן. אפילו קברניטי הכלכלה העולמית מכירים בכך שיש כאן בעיה. "אזרחים רבים בכלכלות המתקדמות ניצבים בפני אי־ודאות גוברת, מתלוננים על אובדן שליטה ומאבדים אמון במערכת. עבורם, למדדים של התקדמות מצרפית יש קשר קלוש לחוויה האישית שלהם. במקום עידן מוזהב חדש, הגלובליזציה מקושרת למשכורות נמוכות, חוסר ביטחון תעסוקתי, תאגידים נטולי מדינה ואי־שוויון זועק".
מי שאמר את הדברים האלה, בתחילת דצמבר, הוא לא אחר מנגיד הבנק המרכזי של בריטניה מארק קרני. המסקנה של קרני היא שיש לבנות גלובליזציה "שעובדת עבור כולם". אבל את התובנה הזו הוא מציע אחרי בחירתו של טראמפ, ואחרי שבריטניה בחרה בברקזיט. או במילים אחרות, אחרי שהבוחרים כבר אותתו על רצונם לקחת צעד אחורה בתהליך הגלובליזציה. ואם טראמפ יביא לפתיחת מלחמת סחר, ונראה עוד הצבעות לעזיבת האיחוד האירופי, הנסיגה מהגלובליזציה עשויה להימשך.
סוף עידן הריביות הנמוכות?
כבר שנים שאנחנו רגילים לכך שהריביות יכולות רק לרדת. ב־1981 הריבית על איגרות חוב של ממשל ארה"ב ל־30 שנה היתה לא פחות מ־15.25%. כעבור 35 שנה, ב־2016, הריביות כבר ירדו ל־2.1%. התופעה הולכת יד ביד עם ירידה באינפלציה, בריבית הבנקים המרכזיים וגם בהתנפחות בועות אשראי אימתניות.
אבל עכשיו, יש מי שטוען שהעידן מיצה את עצמו. על פניו, זו לא טענה מרעישה במיוחד: לריביות אין עוד הרבה לאן לרדת. אבל יש מי שמרחיק לכת, וצופה היפוך של המגמה: אנחנו צפויים לראות זחילה של הריביות כלפי מעלה. כך, למשל, טוענים גם ריי דליו וגם הנרי קאופמן, שלא מהססים לקבוע שהשוק השורי באיגרות החוב, שליווה אותנו מאז תחילת שנות השמונים הגיע לקצו.
בינתיים, לפחות, נראה שהשווקים מסכימים איתם: איגרות החוב ארוכות הטווח של ארה"ב כבר נסחרות בתשואה של 3.1%. גם העלאת הריבית, שאיתה חתם הפד את 2016, עשויה להיות סימן נוסף לכך. ומאחר שמדיניות הפד היא המכתיבה את המחזור הפיננסי העולמי ומהווה סמן ששאר הבנקים המרכזיים מתיישרים לימינו בסופו של דבר, ההשלכות של היפוך מגמת הריבית, אם יתממש, יורגשו הרחק מעבר לאמריקה. כולל בריבית המשכנתאות הצמודה לפריים בישראל.
סוף כלכלת הצנע?
מאחורי העלייה בריבית בשווקים עומדים שלל גורמים, ובהם הציפייה שהתאוששות שוק העבודה בארה"ב תוביל, סוף סוף, גם לחזרתה של האינפלציה. העלייה גם מגלמת ציפייה לכך שהנשיא טראמפ יקצץ במסים ויגדיל את ההוצאה הממשלתית, בין היתר על ביטחון ותשתיות, וגם יממן את כל זה באמצעות הגדלת הגירעון. כפי שניסח זאת יועצו הבכיר, סטיב באנון (בראיון ל"הוליווד ריפורטר"): "השמרנים הולכים להשתגע. אני הבחור שדוחף תוכנית תשתיות של טריליון דולר. עם שערי ריבית שליליים בכל העולם, זו ההזדמנות הגדולה ביותר אי־פעם לבנות את הכל מחדש".
למרבה האירוניה, זה בדיוק מה שכלכלנים מהצד השמאלי של המפה טוענים כבר שנים: שמדיניות הצנע, או התמהיל הקשוח של העלאות מסים וקיצוצים בתקציב, הם לא הדרך להמריץ את הכלכלה. זה נכון במיוחד לכלכלת אירופה, שמדשדשת זמן רב תחת משטר הצנע שמכתיבות ברלין ובריסל, אבל גם לארה"ב, שבה הרפובליקנים מכריחים כבר שנים את הממשל הפדרלי והמקומי לרסן את ההוצאות. כפי שגם מחלקת המחקר של קרן המטבע הסבירה, צנע בעיצומו של משבר כלכלי רק מעמיק את השקיעה בבוץ. כשכולם מהדקים את החגורה, המדינה צריכה להוציא יותר.
אין לדעת מה טראמפ יעשה בפועל, אבל לפי הצהרותיו, נראה שהתרת החגורה בפתח — ולא רק באמריקה (ודווקא כשזו כבר נחלצה מהמיתון). גם ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי אותתה שהיא לא מאמינה בצנע, כשפיטרה את שר האוצר חובב הקיצוצים ג'ורג' אוסבורן מיד עם כניסתה לתפקיד.
סופה (או חזרתה) של כלכלת החלחול?
בארה"ב נהוג לקרוא להם "יוצרי מקומות העבודה": בעלי העסקים וההון, המנהלים הבכירים, הם אלה שדוחפים את הכלכלה קדימה ולכן יש לעודד אותם לעשות את זה. זה הרעיון המרכזי של כלכלת החלחול, שעמד גם בבסיס מהפכת השוק החופשי של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר. הרעיון גורס כי אם רק ישחררו את המגזר העסקי מהרגולציה, ואם רק יורידו את המסים וכך ייתנו לעשירים עוד מוטיבציה לעבוד ולהשקיע, הכלכלה כולה תצמח, וכולם ירוויחו. הצמיחה תחלחל מלמעלה למטה.
בעשורים שחלפו מאז עלייתם לשלטון של רייגן ותאצ'ר לא נרשם זינוק בקצב הצמיחה (אם כבר להפך), אבל כן נרשם זינוק מטאורי באי־השוויון, במיוחד במדינות דוברות האנגלית. אי־השוויון תפס בשנים האחרונות את מרכז הבמה. ערב הבחירות בארה"ב הדמוקרטים ניסו להציג שורת צעדים לצמצומו. הם תכננו לעשות זאת באמצעות עוד מסים על העשירים, אבל לא רק. בשורה של מחקרים כלכליים וניירות עמדה מהשנה האחרונה נטען שהמפתח לצמיחה מכלילה יותר, כזו שתגיע לכל האוכלוסייה, הוא לשנות את הכללים בשווקים, כך שהפירות שלהם יתחלקו באופן שווה יותר. נראה היה שזו תחילתה של תפנית מרתקת, שעשויה היתה להוביל, למשל, למלחמה במונופולים ובריכוזיות, ואולי גם להכתיב את הטון לשאר העולם.
אבל הדמוקרטים, כידוע, הפסידו. טראמפ, לעומת זאת, הציג את עצמו בקמפיין כ"יוצר מקומות עבודה". הוא מבטיח לקצץ במסים וגם ברגולציה, וכבר אייש את הקבינט שלו במיליארדרים. כלכלת החלחול, במילים אחרות, אולי לא סיפקה את הסחורה, אבל היא חוזרת ובגדול. הבשורה של צמיחה מכלילה, המתחלקת באופן שוויוני יותר, כנראה לא תתגשם בקרוב - לפחות לא מכיוון ארה״ב.
סוף העידן האמריקאי?
זה היה אמור להיות נדבך מרכזי של מורשת נשיא ארה"ב היוצא ברק אובמה. תחת ראשי התיבות TPP הסתתר הסכם הסחר הטרנס־פסיפי, שעליו עמל הממשל האמריקאי כבר שנים ושעליו היו אמורות לחתום 12 מדינות, כולל ארה"ב, יפן ואוסטרליה. אבל אחרי ניצחונו בבחירות, טראמפ מיהר להבהיר שאין לו כל כוונה לחתום על ההסכם.
באמצעות ה־TPP, ארה"ב קיוותה לבסס את הכוח הרך שלה באסיה באמצעות דיפולמטיה ומסחר, וכך לבלום את עלייתה של סין. עכשיו, סין היא זו שצפויה למלא את הוואקום, באמצעות הסכמי סחר שהיא יוזמת.
הרעיון מאחורי ה־TPP היה שארה"ב צריכה לבסס את הכוח הרך שלה באסיה, באמצעות דיפולמטיה ומסחר, וכך לבלום את עלייתה של סין. במקום זאת, מה שצפוי לקרות עכשיו הוא שסין תמלא את הוואקום, באמצעות הסכמי סחר שהיא יוזמת. גם עתידם של הסכמי סחר שהיו אמורים להיחתם מול אירופה וישראל מוטל עכשיו בספק.
לא מדובר רק בעניין כלכלי. לא מעט פרשנים מזהים אצל טראמפ חוסר נכונות ליטול בשם אמריקה את תפקיד מוביל הסדר הבינלאומי. עבורו זה "קודם כל אמריקה". אם המאה ה־20 היתה המאה האמריקאית, הרי שאנחנו נעים לעולם שבו אין מובילה ברורה. מי שצריך ראיה לכך יכול למצוא אותה בזוועות שמבצעות רוסיה ואיראן בסוריה, מבלי שאיש ירסן אותן.
האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה?
האם אנחנו ניצבים בפני עידן חדש? או שאולי מדובר בתזוזה של המטוטלת: מגלובליזציה ללאומיות, מריבית נמוכה לגבוהה, מצנע להוצאה ממשלתית? ואולי בעצם מדובר בחזרה של ההיסטוריה? האפשרות האחרונה עשויה להיות מדאיגה במיוחד. בשנים האחרונות התריעו שלל כלכלנים ופרשנים מפני האפשרות שאנחנו עשויים לחזור על שנות השלושים של המאה ה־20, לנתיב שבו משבר פיננסי מוביל לאבטלה, שבעקבותיה מגיעות לאומנות והקצנה. למרות האזהרות האלה, קובעי המדיניות לא מיהרו להגיב למשבר בכל הכלים העומדים לרשותם, ועכשיו ההקצנה הפוליטית כבר נרשמת בקלפיות.
אבל אולי בעבר מסתתר דווקא לקח אחר. כך לפחות סבור פרופ' מרסל פרטשר, נשיא DIW, מכון המחקר הכלכלי המשפיע בגרמניה. הדפוס ההיסטורי שהוא מזהה מוביל אותו דווקא לאופטימיות, כמו שהסביר לאחרונה ל"כלכליסט" בראיון ממשרדו בברלין. קובעי המדיניות, משוכנע פרטשר, עושים בסופו של דבר את הדבר הנכון: "הם פשוט צריכים להיות קודם עם הגב לקיר".
20 תגובות לכתיבת תגובה