אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
העולם אלים אז אלימים: ספרה החדש של גליה עוז צילום: יובל חן

העולם אלים אז אלימים: ספרה החדש של גליה עוז

עוז, סופרת הילדים ("שקשוקה"), מוציאה ספר חדש לילדים ובמרכזו ילד אלים ומשונה: "העבודה שלי היא לשרטט עולם כמה שיותר מוחשי"

04.01.2017, 08:55 | מאיה נחום שחל

"הספרים שלי באים מהבטן ולא ממקום שכלתני", אומרת סופרת הילדים גליה עוז. "אולי זה משום שאני אינפנטילית וזה הגיל המנטלי שלי פחות או יותר. אני רוצה לכתוב ספרות יפה לילדים, כי דיבורים יש מספיק וספרים דידקטיים יש המון. לשפה יש חשיבות גבוהה מאוד עבורי, ואני נדהמת לראות כמה מעט סופרי ילדים מתייחסים אליה. הרוב משתמשים בה כפלטפורמה להעביר תכנים; אני מתייחסת אליה כאל חומר שיוצר אווירה, סגנון, קצב ומוזיקה, והדברים האלה מגיעים לילד גם אם לא באופן מודע".

עוז, בתו של הסופר עמוס עוז, התנתה את הראיון הזה בכך שלא תישאל בו על משפחתה המיוחסת, כיוון שהיא מעוניינת לעמוד בפני עצמה. לזכותה ייאמר שהיא אכן מצליחה בזכות עצמה. לפני עשור היא הוציאה את הספר הראשון מבין חמישה בסדרה "שקשוקה", שיותר מ־150 אלף עותקים ממנה נמכרו בישראל. מאז ראתה הסדרה אור גם בצרפת, ספרד וברזיל. השילוב של העלילה המותחת, ההומור והיכולת להביע את עולמם הפנימי של הילדים שבה את לב הקוראים וזיכה את עוז בפרס ראש הממשלה.

גיבור ספרה החדש "אני מייקי" (הוצאת כנרת זמורה ביתן) נולד כדמות משנה בספרה "שקשוקה ושוד הלימונים הגדול" ועכשיו זוכה לעולם מורכב משלו. מייקי הוא לא הגיבור הקלאסי בספרות ילדים, ועוז מודה שתוך כדי כתיבה היא פחדה שלא יצליחו לאהוב אותו. הוא ילד מלא דמיון, אלים, חסר שקט ובעל דימוי עצמי נמוך, שלא מקבל שום סוג של הגנה בבית. הוא מתחבר עם קשת, ילדה חכמה אך בודדה. החיבור ביניהם עוזר להם להציל זה את זה. "יש פה אמירה הומניסטית שלפיה אנחנו לא מוכרחים להיות תוצר של הילדות שלנו ושל מה שלימדו אותנו. ילדים הם בני אדם שיודעים כל מה שצריך על העולם, הם לא חומר ביד היוצר שאפשר לבוא ולסדר להם ערכים כמו מגבות לפי צבעים, זה לא עובד ככה. בכלל, חינוך זה דבר שלא כל כך עובד".

עוז. בתי הספר דכאניים והחינוך לא עובד, צילום: יובל חן עוז. בתי הספר דכאניים והחינוך לא עובד | צילום: יובל חן עוז. בתי הספר דכאניים והחינוך לא עובד, צילום: יובל חן

במקרה של מייקי, החינוך בבית הוא הכישלון העיקרי, אך עוז אינה חוסכת ביקורת גם ממערכת החינוך הציבורית: "מערכת החינוך בארץ קשה. אני נמצאת הרבה בבתי ספר ורואה שלכאורה הם מנסים להדביר אלימות, אבל במהות שלהם בתי הספר הם אלימים ודכאניים בצורה איומה - 40 ילדים בכיתה, השתקה של המורים, שטיפת המוח על בריאת העולם בכיתה ב', לא להכניס את שוברים שתיקה, טקסים שהם דבר ריק ומאיים. אין שימוש בכלים תבוניים. לכאורה מגוננים על הילדים מאלימות ופורנוגרפיה, אך ביום השואה, למשל, מתנפלים עליהם עם תכנים פורנוגרפיים ואלימים".

עוז סבורה שצריך לחזור לספרות הילדים של פעם, כזו שמשקפת את העולם ולא חוסכת מהילדים גם צדדים רעים. לדעתה, זו שנכתבת היום מייפה את הדברים או מזלזלת באינטליגנציה של הילדים, וזה לרוב גם לא מצליח במיוחד. "רוב הספרים שמודפסים בישראל נעלמים מהמדפים אחרי פחות משנה. לספרים יש היום אורך חיים של מילקי", היא אומרת.

מנותקים מהמציאות הקשה

"העבודה שלי היא לשרטט עולם כמה שיותר מוחשי ודמויות אמיתיות בגובה העיניים של ילדים", היא ממשיכה. "אני לא מאכילה בכפית. הספרות המסורתית של המאה ה־19 וה-20 היא אלימה מאוד: האחים גרים, אריך קסטנר, צ'רלס דיקנס, האסופית, שהיא יתומה שעברה התעללות. הילד תמיד עומד מול עולם עוין, אכזר ואלים. גדלתי על ספרים שמדברים על החיים, ואם אני לא יכולה לכתוב איזושהי אמת אוניברסלית לילדים, אז למה שאכתוב?".

היא מודאגת מהמציאות הנוכחית בישראל: "מצד אחד החיים כאן סבירים אם אתה אזרח יהודי. לא מרגישים שמתקרב אסון כי הקירות בבית המשפט העליון או בתיאטרון יציבים ולא מתמוטטים. אבל בעוד אנחנו מדברות, המדינה מכסחת את בג"ץ ואת התרבות וחופש הביטוי. אנחנו מפתחים איזה ניתוק מהמציאות כי היא קשה מדי, אנחנו צריכים שקירות יתפוררו פיזית כדי שנבין".

תגיות