5 העבודות של הרקדנית עדי פז: צעד גדול לאשה

הרקדנית והשחקנית עדי פז (33) עוסקת בעבודותיה בנושאים אישיים ומתמקדת בנשיות בחברה הישראלית וביחסים בין גברים ונשים. בחמש השנים האחרונות היא יצרה חמש עבודות עצמאיות וזו שהיא גאה בה מכולם היא "Post-It", יצירת סולו לרקדנית־זמרת על הטרדות ותקיפות מיניות. זהו נושא שקרוב ללבה: כשהיתה בת 14, היא הותקפה על ידי פדופיל בהוד השרון שבה גדלה. עם העבודה הזו היא הופיעה, בין השאר, בבתי ספר מול בני נוער, כשההצגה מלווה בהרצאה מקצועית.

חיים שבורים והרוסים

"אחד הדברים שמרתיחים אותי הוא כששואלים ‘למה לא צעקת?’. זה בלתי נשלט, אין קול ואין תזוזה, יש קיפאון . פתאום קורה משהו שלא מוכנים אליו ולא יודעים איך להגיב", אומרת פז בראיון. “בחרתי לא להופיע בעצמי ביצירה. זה קשה לי מדי. הוצאתי לאור את הסיפור שלי באמצעות הרקדנית והטקסטים שכתבתי. התמקדנו בפוסט־טראומה של תקיפה מינית — נושא שפחות שמים עליו דגש כי לרוב מתעסקים במה שקרה ובהאשמות של הקורבן והתוקף, ושוכחים שאחרי כן החיים של הנתקפת שבורים והרוסים. בחרנו להתמקד באופן שבו הגוף מגיב לזה ומצאנו שפה פיזית שמתארת את הפוסט־טראומה".

השחקנית והרקדנית עדי פז | צילום: סשה פרילוצקי

פז מספרת שעד גיל 18 היה הכל בסדר על פני השטח: היא היתה תלמידה טובה, אך בפנים הרגישה פחד גדול ורצון להיות בבית, שישמרו עליה. אחד הדברים שהצילו אותה הוא הריקוד ובהמשך גם המשחק. "הבמה היא תרפיה. בכל פעם שרקדתי שכחתי מהתקיפה. גם במשחק יש את העניין של להיות מישהו אחר, אז הוצאתי את הכל באפיק בריא".

ביאליק שר א־קפלה

לפני חמש שנים הצטרפה לתיאטרון החזותי "קליפה" שיעלה בבכורה הערב (20:00 ו־21:00) בשיתוף בית ביאליק של עיריית תל אביב את פרויקט התיאטרון המוזיקלי "מישהו בבית". המופע, לרגל יום הולדתו ה־144 של המשורר, מבוצע תוך כדי סיור של הצופים בביתו של חיים נחמן ביאליק. לא מדובר בסיור דידקטי אלא ביצירת תיאטרון פיזי לרעיון ובימוי של עידית הרמן ואריאל ברונז, המפיחה חיים בדמויות מחייו של המשורר הלאומי, בהן הוא עצמו, אשתו מניה, מזכיר הבית משה אונגרפלד ואפילו כלבו קאפי, וחוזרת אל שיריו הידועים בביצוע לייב א־קפלה.

עדי פז כאירה יאן, המאהבת של ביאליק. מהערב בבית ביאליק בת"א | צילום: יחצ

פז מגלמת את הציירת והסופרת אירה יאן, מורתו של נחום גוטמן, שנודעה כמאהבת של ביאליק. היא שרה בהצגה את "היא יושבה על החלון" בעיבוד חדש. "אנחנו משחקים מעין רוחות רפאים בחייו, וזה בא לידי ביטוי בתנועתיות ובמצב התיאטרלי. לדמות שלי יש סיפור טראגי, ומסתבר שהרבה שנים לא ידעו עליה כי לא רצו ששמו של המשורר הלאומי ייפגע והסתירו את המכתבים ביניהם. אחרי פרעות קישינב היא פגשה את ביאליק, עזבה את בעלה בשבילו, עלתה ארצה עם בתה והיתה בטוחה שגם הוא יעזוב את אשתו ויעלה אחריה. אבל הוא עלה רק אחרי מותה. הבאתי לדמותה מעט קומיות וגם פלפל ואווירה. קצת כמו מאהבת של בוס שרק מחכה לו".

על אף שיאן מעולם לא ביקרה בבית ביאליק, היא היתה חלק משמעותי בחייו והסצנה שלה מתרחשת במשרד הקבלה של המוזיאון ולא בחלל שבו ביאליק חי. שתי דמויות נוספות שנכתבו למחזה ולא ביקרו בבית מעולם הן דמות דמיונית של משורר פנטזיונר, מעין אלטר אגו של ביאליק או מה שחלם להיות, והציפור שהיא רוח השכינה וההשראה שמופיעה רבות בשיריו, וכאן היא הפכה לדמות מופשטת ערטילאית.