צילום: המדרשה
הצייר אסף רותם: יצירה של חיים ומוות
לפני שבעה חודשים שם הצייר אסף רותם קץ לחייו. בתערוכה "אני־אתה", המוצגת עכשיו בגלריה אלפרד, מוצגים ציוריו לצד עבודות של מורו אסד עזי, שמצייר את המתים: "אסף הפך מקולגה למושא עבודתי"
צהרי יום באמצע חודש מאי אמר אסף רותם לאביו ששכב בסלון ביתם באור יהודה, מתאושש מניתוח שעבר כמה ימים קודם לכן, שהוא הולך לפגוש חבר מהבניין הסמוך, אך למעשה עלה לגג אותו הבניין וקפץ אל מותו. כעבור דקות ספורות ירד האב לחצר, ושם מצא את בנו מוטל על האדמה, קרוע כולו מבפנים. רגע לפני שנפח את נשמתו הספיק אלי רותם ללטף את פני בנו, שהיה רק בן 24.
שנה קודם כן סיים אסף לימודי אמנות בהצטיינות בבית הספר המדרשה בבית ברל. בימים אלה מוצגת התערוכה"אני־אתה" המשותפת לו ולמורה המדרשה אסד עזי, בגלריה אלפרד בתל אביב. "המדרשה היתה הבית השני שלו", מספרת אמו רונית. "הוא התאהב במקום והיתה לו שם תמיכה. כשסיים את הלימודים, השתתף ביריד 'צבע טרי', מכר ציורים ושכר סטודיו. המון דברים קרו לו בשנה הזאת, טובים ולא טובים, והוא לא היה מסוגל להכיל את זה.
המצב הנפשי של אסף החל להידרדר, והוא החליט לעבור ניתוח לקיצור קיבה בעקבות סוכרת שהתפתחה אצלו. "כחולה סכיזופרניה הוא היה צריך לקבל אישור רפואי מפסיכיאטר כדי לעבור את הניתוח", מספרת אחותו דנה. "הוא עבר פסיכיאטר אחרי פסיכיאטר עד שמצא בסוף מי שיחתום על האישור".
הניתוח הפר את כל האיזון. "הדאון הגדול התחיל לפני ההשתתפות שלו ב'צבע טרי' בחודש אפריל, ומשם זה רק הלך והידרדר", מספר אלי.
"הוא מכר שלוש עבודות מתוך תשע וזה לא סיפק אותו. הוא רצה למכור את כל העבודות והתאכזב מאוד", מספרת רונית.
 | |||
| דיוקן של מיכל נאמן ויוסי מר חיים | ציור: אסף רותם | ||
"לא עזר שאמרנו לו שזו רק תחילת הדרך ושזו התחלה טובה מאוד", מוסיפה דנה, "אסף לא ידע ליהנות מההצלחה ומההישג. אם זה לא היה הכי טוב, זה לא נחשב עבורו. הוא חי כל הזמן בחוסר יכולת להתמודד עם מה שיש. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות וכבר היה במרדף אחרי הדבר הבא".
שבעה חודשים עברו מאז ההתאבדות, והבית המזמין והחם של משפחת רותם נכנס לקיפאון, אומרת רונית. הציורים של רותם, שעד חג הפסח האחרון היו תלויים בצפיפות על קירות הסלון, שעונים זה לצד זה במרפסת הרחבה של הבית, מחכים לתלייתם מחדש.
את התערוכה "אני־אתה", שתוצג עד 20 בינואר, יזם אסף לפני כשנתיים עם האוצרת ג'ניפר בלוך. "היה לאסף קשר קרוב ומשמעותי עם אסד עזי שנסך בו ביטחון ועודד אותו", מספרת בלוך, "הוא היה אדם מאוד פתוח אך שמר על הפרדה מוחלטת בין האמנות והמשפחה. אסד היה בשבילו דמות שיכול היה להיתמך בה ולכן הציע לו את התערוכה. כל אחד מהם הוא אאוטסיידר בדרכו".
התערוכה עוסקת במתים והחיים, נושא שצובר כעת משמעות אירונית. רותם מצייר את החיים ועזי את המתים. בציוריו מציג רותם את אנשי עולם האמנות התל־אביבי העכשווי — אמנים, אוצרים וכותבים, דמויות שנהנות מסטטוס חברתי ותרבותי הנשען על הון סימבולי. בין היתר צייר את האמנית מיכל נאמן, האמן רועי רוזן, האוצר דורון רבינא ומבקרת האמנות גליה יהב (שמאז נפטרה ממחלת הסרטן). ציוריו של עזי מציגים אנשים עלומי שם מהכפרים הדרוזיים, שלא זכו לתהילה והכרה לא בחייהם ולא במותם.
רותם פיתח אסטרטגיה אמנותית מעניינת. הוא צייר את אותם אנשי מפתח שהעריץ, העלה את הציורים לדף הפייסבוק שלו ותייג את מושאי ציוריו, כך שעד מהרה הפך לדמות מוכרת ופופולרית בעולם האמנות.
"יש בציור של אסף משהו פתוח וגולמי שנושא בחובו חיוניות", מספר עזי. "הישירות של השפה הפלסטית שלו מצאה חן בעיניי, יש בה בתוליות. הוא תרגם את תחושותיו באופן ישיר מבלי להעמיס עליהן אידיאולוגיות או אינטיליגנציה נרכשת. אסף היה אמן צעיר ובשל, ראיתי בו קולגה.
"לקראת הסוף, לפי הנושאים שבחר לדבר עליהם ומשך השיחות, היה לי ברור שאסף הולך ושוקע. שיחה שהתחילה בנושאי אמנות והתפארות בהישגים עברה מהר מאוד לדיכאון ואובדנות, ולי היו פחות ופחות כלים להתמודד עם זה. כשהוא אמר שהוא חושב להתאבד, אמרתי לו 'אדם כמוך לא יתאבד אף פעם'. לרגע לא האמנתי שזה אפשרי".
"אנחנו חיים כל אחד בבועה שלו", אומר עזי בהתבוננות פנימית והכאה על חטא. "אני מניח שיש אנשים קשובים יותר שהיו פוקחים עין, אבל אני לא הייתי מיומן ולא היו לי כלים להתמודד עם זה. זיהיתי שהוא זקוק לעזרה, שאלתי אותו על התרופות שהוא לוקח וביקשתי ממנו שישוחח עם הפסיכולוגית שלו, אבל לא הבנתי או האמנתי שזה הסיפור שהוא לכוד בתוכו. יש לי תחושה שנקריתי בדרכו מסיבה מסוימת. אני מרגיש שאני חייב לו משהו ועכשיו אני מחזיר".
האנשים המחוקים
עזי בחר לצייר את האנשים ה"מחוקים" מכפרים דרוזיים. "אחד היה נהג אוטובוס, אחר עבד כתפסן בבנייה, השלישי פועל במפעל אתא. בחרתי באנשים האלה, שלולא ציירתי אותם הם לא היו קיימים בשום זיכרון מלבד זה של קרוביהם. אך ייתכן שהתפיסה שלי את מושאי הציור כ'מחוקים' היא טיפשית ובנאלית. יכול להיות שהם היו מאושרים מאוד. כנראה ציור האנשים 'המחוקים' האלה הוא הדרך להצדיק את אי־היכולת שלי לשבור את חומות הכפר הדרוזי בחיי. ייתכן שהמחוק האמיתי הוא אני, שיצאתי משפרעם לכבוש את העולם כנפוליאון וחזרתי כדון קישוט. אני מרגיש שכל המתים שציירתי בתקופה הזאת היו הכנה למשהו. אסף הפך פתאום מקולגה לאחד הנושאים באמנות שלי".
נפש ומחלה
חודש לפני פתיחת התערוכה צייר עזי רותם מצילום. מתחת לציור הזה בגלריה מוצג הציור האחרון שרותם לא הספיק לגמור, שבו הוא נראה לצד עזי.
רותם התאבד, הסבל שחווה היה גדול מכפי שיכל להכיל. המסגרות התומכות ששהה בהן לא קיבלו הכוונה מקצועית בכדי לסייע לו כאדם המתמודד עם מחלת לנפש. אולי הגיע העת לתווך את הצרכים המיוחדים של מתמודדים עם מחלות נפש גם באקדמיות לאמנות.
כששאלתי את המשפחה האם הם רוצים לפרסם את דבר היותו רותם חולה בסכיזופרניה ענה לי אביו: "תמיד אמרתי שהמחלה הזאת היא לא מגבלה כל כך גדולה. יש הרבה אנשים בתפקידים בכירים שחיים איתה. אם המחלה מאוזנת, אפשר להגיע לכל ההישגים האפשריים. אסף הצליח בחייו והגיע להישגים שלאנשים בריאים קשה להגיע אליהם. אם יש אנשים צעירים וחולים שמהססים ויקראו את הכתבה הזאת, אנחנו כבר עשינו משהו".
תגובה אחת לכתיבת תגובה