אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בדרכים: להגיע לשפיץ צילום: דנה לב לבנת

בדרכים: להגיע לשפיץ

בסמוך לפירמידת המאיה, בעיר לוהטת כמו טורטייה, פגשתי אשה שחולמת על הפירמידה במצרים

12.01.2017, 09:19 | דנה לב לבנות
שום דבר לא הכין אותי למכת החום שנחתה עליי בירידה מהאוטובוס בויאדוליד. האוויר עמד והאור צרב בעיניים. אספתי במהירות את התיק והלכתי לחפש מקום לישון. המשימה התבררה כקלה, ואחרי רבע שעה כבר עמדתי בפתחו של מלון קטן בבית ישן בצבע אדום חמר. בגינה בחוץ פוזרו פינות ישיבה, אבל השמש הקופחת הפכה אותן לבלתי נסבלות. דלפק הקבלה, לעומתן, מוקם במרפסת נעימה, מתחת למאווררי תקרה ישנים אך אפקטיביים, ובצדו אולם השינה שישמש אותי בימים הקרובים.

החום לא הלך לשום מקום. הדלתות והחלונות הרחבים של האולם היו פתוחים לרווחה, מאווררי התקרה — מתוגברים במאווררי רגל — לא חדלו מלהסתובב, אבל האוויר עמד והזיעה ניגרה. הרגשתי שאני משאירה שלולית זיעה בכל מקום שאני עוצרת בו. למען האמת, כולם הסתובבו עם טיפות זיעה על פנים לחות. הפתרון היעיל ביותר הוא ה־Zací, בולען קטן מלא מים, מעין נביעה עמוקה, כחולה וצוננת שניצבת באמצע העיר מאז תקופת המאיה. תמורת 30 פזוס אפשר לצלול ולהוריד טמפרטורה. הסכום מגוחך, כ־5 שקלים, אבל שווה כאן למחיר ארוחת צהריים, מה שיוצר סלקציה, ובמים משתכשכים רק תיירים. אוטובוסים מסיעים אותם לבולען להפוגת התרעננות בדרך לפירמידות שהותירה תרבות המאיה.

ספסל בויאדוליד, צילום: דנה לב לבנת ספסל בויאדוליד | צילום: דנה לב לבנת ספסל בויאדוליד, צילום: דנה לב לבנת

בצהריים אין מצב להסתובב בחוץ. העיניים צורבות והנעליים אינן מצליחות לחצוץ בין המדרכה לכפות הרגליים הנשרפות. קניתי קולה קרה והתיישבתי לקרוא במרפסת, מתחת למאוורר. בעלת המקום, אשה נחמדה כבת 45 עם אנגלית לא רעה, התיישבה לידי, בחנה בקפידה את הספר ושאלה אם זאת ערבית. עניתי לה שאני קוראת עברית. היא סיפרה שבאחרונה הוציאה לראשונה בחייה דרכון. היא רוצה לנסוע למצרים, חלום חייה הוא לראות את הפירמידות ולרכוב על גמל. זאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי מישהי שחולמת לנסוע למצרים, ודאי מישהי שגרה חצי שעה מ־Chichén Itzá, פירמידת המאיה המפורסמת. היא שאלה אותי הרבה על מצרים, והשמעתי לה ביו־טיוב את אום כולתום ופריד אל אטרש. היא התעניינה באוכל ובאנשים שם, ושאלה אם מצרים קרובה לישראל ומה עיר הבירה שלנו. מבטה כשהבינה שאני גרה במדינה של נצרת וירושלים, ושישראל גובלת במצרים, היה כה יפה ותמים. אני אוהבת את הרגעים שבהם אני נוכחת שבעצם רוב אנשי העולם כלל לא מתעסקים בנו. אחר כך היא ביקשה להיות חברה שלי בפייסבוק, כדי ליצור קשר אם תצליח להגיע למצרים, ואולי גם לישראל.

מסעדה בויאדוליד, צילום: דנה לב לבנת מסעדה בויאדוליד | צילום: דנה לב לבנת מסעדה בויאדוליד, צילום: דנה לב לבנת

ויאדוליד היא עיר קטנה וצנועה, האנשים בה אדיבים וחייכניים. אני מציצה לכל מקום, והם מברכים אותי לשלום. בטאקרייה רוזריו אני רואה מכונה להכנת טורטיות. איש מבוגר נמוך קומה תופס אותי בחיבה ומושיב אותי לשולחן, לוקח טורטייה טרייה וחמימה, מעמיס עליה תבשיל בשרי רך ומכין לי מנה עסיסית. הוא מתיישב לידי ומדבר אליי בעיניים מלאות טוב. הוא מציג את עצמו בשם אומברטו, וככל שאני מצליחה להבין הוא אומר לי שבשום מקום במקסיקו לא אמצא מנת טאקו טעים וזול כמו שהגיש לי. זה היה ממש נכון, ומיד הזמנתי עוד שלושה וזללתי בהנאה, בזמן שאומברטו עומד לצד הדוכן הפונה לרחוב, מכין לעוברים ושבים מנות טורטייה עסיסיות, ומדי פעם מגלגל למען הלקוחות עוד מנה אקסטרה, טרייה וחמה.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות