אליפות העולם בחוכמת הבדיעבד

בסוף השבוע שעבר, כשבניו יורק צנחו הטמפרטורות, התכרבלתי על הספה וצפיתי ב"סאלי: נס על ההדסון". הסרט מספר כיצד הנחית הטייס צ'לסי סאלנברגר מטוס על נהר ההדסון בניו יורק בינואר 2009, לאחר שהמנועים הושבתו כתוצאה מפגיעת ציפורים.

לסרט היה קצב טוב והסיפור הוא דוגמה מעוררת השראה לאופן שבו אדם צנוע יכול להפוך לגיבור, כל עוד הוא מצליח לשמור על קור רוח בעת משבר. אבל יש לו טוויסט "טראמפי" לא צפוי. בקרדיטים בסוף הסרט מצוין שמו של המפיק סטיבן מנוצ'ין, שר האוצר המיועד בממשל טראמפ. זו תזכורת למינויים הלא־אורתודוכסים של טראמפ לקבינט (מנוצ'ין התחיל את הקריירה שלו בתעשיית הפיננסים, אבל הוא פעיל בהוליווד בשנים האחרונות). הסיבה החשובה ביותר שהופכת את הסרט סאלי למעורר מחשבה, קשורה למה שמתרחש אחרי שטיסת US איירוויז 1549 נוחתת בשלום בתוך הנהר. בתחילה, סאלי הוכתר לגיבור על ידי התקשורת, כפי שניתן לצפות מהמעשה יוצא הדופן של הנחתת מטוס בבטחה על המים, תוך הצלת חייהם של כל 155 הנוסעים.

סצנה מהסרט. מה ניתן לעשות בזמן אמת?

ואולם, המועצה הלאומית לבטיחות בתעבורה (NTSB) התרשמה מכך פחות. היא ערכה סימולציות מחשב כדי לקבוע האם סאלי קיבל את ההחלטה הנכונה כשבחר לבצע נחיתת חירום בנהר ההדסון. סימולציות המחשב הללו הצביעו על כך שסאלי היה יכול, ואף צריך, להסתובב ולנחות בנמלי התעופה לה גווארדיה או טטרבורו. בכירי NTSB טענו בשימוע, שההחלטה הזו היתה הבטוחה יותר עבור הנוסעים וגם זולה יותר עבור חברת התעופה. סאלי הדף את הטענות (אזהרת ספוילר) וציין שב־NTSB שגו שגיאה חמורה בהתעלמם מהגורם האנושי במודלים הממוחשבים שיצרו. הסימולציות יצאו מנקודת הנחה, שברגע שהציפורים פגעו במנועים, הטייסים ישמרו על קור רוח ומיד יטוסו לעבר אחד משדות התעופה. זה כמובן נשמע הגיוני רק במחשבה לאחור.

בפועל, כאשר המנועים דממו, סאלי וטייס המשנה ניסו בהיסטריה להבין מה השתבש. הם עברו על רשימת מהלכי החירום ושמרו על קשר עם מגדל הפיקוח והצוות על המטוס, ורק אז החליטו שעליהם לבצע נחיתה דחופה. הדיון המאוד אנושי הזה ארך 35 שניות בלבד. כך שלפי הסימולציות הממוחשבות, אם לוקחים בחשבון את העיכוב הזה, המטוס היה מתרסק בלה גווארדיה. כלומר, הנחיתה בשדה תעופה היתה הגיונית רק במחשבה לאחור, ואפשרית רק באמצעות טייס ממוחשב שמחזיק בכל המידע. למסקנה הזו יש השלכות נרחבות יותר. בשבוע האחרון היו טרודים מלומדי וושינגטון בביצוע הערכות למורשת שישאיר אחריו ברק אובמה. הנשיאות שלו רשמה ללא ספק הצלחה חלקית בלבד. הוא התגבר על משבר הבנקאות ומשאיר את הכלכלה האמריקאית עם שיעור אינפלציה נמוך, שיעור צמיחה סביר ושיעור אבטלה נמוך. הוא הנשיא השחור הראשון בהיסטוריה של ארה"ב, וקידם רפורמות כמו חוקים לנישואים חד־מיניים.

ברק אובמה | צילום: יוטיוב

עם זאת, נתונים קודרים אחרים מטיל צל מסוים על ההישגים הללו: פריון העבודה הדרדר, אי־השוויון התרחב והגזענות התפשטה. אובמה־קר, רפורמת ביטוח הבריאות שיזם, זכתה להצלחה שנויה במחלוקת והמדיניות האמריקאית בסוריה התגלתה כאסון. בהתחשב בכל אלה, יהיה זה מפתה להצביע על כל הדברים שאובמה היה יכול, או צריך, לעשות טוב יותר.

אני, למשל, חושבת שהוא לא היה צריך לדחות את קבלת ההחלטה על ההתערבות במלחמה בסוריה. טעות נוספת היתה הזמן הרב שהקדיש לדיונים על הרפורמות בבנק, שבאו על חשבון מיקוד תשומת הלב הציבורית בסוגיית יצירת מקומות עבודה. הוא גם מעולם לא הכיר כראוי במחיר שגבתה הגלובליזציה מהעובדים הפשוטים ולא הצליח ליצור תמיכה רחבה מספיק לאובמה־קר (או לפחות לתקן את אתרי האינטרנט הלא־ידידותיים למשתמש). חשוב להדגיש שמתפקידם של עיתונות כשירה ודיון אזרחי לחשוף שגיאות מסוג זה.

אך בעוד האצבעות המאשימות מתרבות והולכות, חשוב להיזכר בסיפורו של סאלי ובנקודה המהותית הזו: אנשים נוטים לקפוא בעת משבר, במיוחד בהיעדר מידע. חשיבה בדיעבד היא דבר נפלא עבור מודלים כלכליים או ספר היסטוריה, אך היא מפחיתה מחשיבות הגורם האנושי. זה כמובן לא נועד לתרץ את השגיאות של אובמה: מנהיגים, בדומה לטייסים, משתכרים שכר נאה כדי לקבל החלטות קשות בזמן אמת. אך לכל הפחות סיפורו של סאלי, והכישלון של המחשבים לקחת בחשבון את הגורם האנושי, צריכים לעורר בכולנו ענווה כאשר אנו שופטים החלטות היסטוריות שקיבלו המנהיגים שלנו.

אולי כדאי למנוצ'ין לארגן הקרנה פומבית של הסרט לאחר שייכנס למשרדו החדש בוושינגטון. זו תהיה תזכורת יעילה לסכנות שבהעברת ביקורת על החלטות של אנשים אחרים, כל עוד לא נמצאים בנעליהם.