בתנועה: מונקו עם שיכוני בטון

קוראים לה אלישה והיא אוהבת את טבריה. היא בת הזוג שלי, וכשהעבודה לוקחת אותי לטבריה, היא תמיד תשמח להצטרף, במיוחד אם אני עושה שם את הלילה. בשישי שעבר שוב מצאתי את עצמי ממתין לה שם בתחנה המרכזית ומקבל דיווחים מהדרך בצ'אט. אחרי קיטור על פקק בצומת בית רימון, באה השתאות ראשונה: "כמה יפה טבריה מלמעלה!".

"לראות את נאפולי ולמות", אני משיב.

"די נו, באמת", אין לה כוח לשליליות שלי, "היא הכי יפה, והשיכונים תורמים ליופיה. שיכון ענקי על הכנרת זה מהמם".

"חבל שלא הקיפו את כל הכנרת בשיכונים, כמו שעשו לימת באיקל בסיביר".

אין זמן להמשיך בדיון הזה, כי הנשר נוחת. אוטובוס ירוק עוגן ברציף וכבר אנחנו מתהלכים יחדיו לעבר המלון. החדר משולם על ידי החברה ששכרה אותי לעבוד כאן עם קבוצת תיירים, ולא בטוח שמותר לי להכניס אליו אדם נוסף. אבל אין את מי לשאול, ואין מי שיבחין. בעל המקום דופק שנ"צ דרמטי על ספה בלובי. צלצול דלת המעלית הנפתחת לא מחריד אותו ממנוחתו.

אנחנו מתלבשים יפה לארוחה עם הקבוצה במלון הסקוטי ויוצאים שוב אל הרחוב. אני מביט סביבי ומנסה להתחבר לאהבתה של אלישה לעיר. בעצם אהבה לא חסרה בי. טבריה היא באמת נס, עיר יחידה במינה, עוצרת נשימה, ובדיוק בגלל זה היא מתסכלת אותי כל כך. בראש ובראשונה כי היא עיר עתיקה ללא רובע עתיק.

כל הארץ מלאה צלקות של הנכבה, אבל בטבריה מדובר בגדם. במקום שבו שכן בעבר מבוך של סמטאות בזלת, ניצבים כיום שני מלונות בינוניים, מרכז מסחרי ברוטליסטי (שמוקף ברגעים אלה בכבאיות, כי קומה אחת שלו עולה בלהבות), ומסגד מעלה קיסוס. כמה אירוני האובדן הזה בעירם של הרב חיים אבולעפיה ודונה גרציה גאון. כשנעלמו המוסלמים והנוצרים וכשנעלמו בתיהם, נעלם גם העבר היהודי של טבריה. אין די בשימור בית כנסת היסטורי בין מגרשים ריקים. הנשמה של העיר הזאת היתה מעורבת, והיא כוסחה.

ומה עם ההווה? אני מביט אחורה, אל שכונות המגורים שעל ההר. מי רואה אותן מחלונות משרדי גבעת רם ומגדלי העסקים של תל אביב? מדובר בעיר ששמה מתחרז עם פריפריה. היא אפילו לא עיירת פיתוח. היא "טבריה", קטגוריה בפני עצמה שמבטאת את כל מה שהיה יכול להיות ואיננו: עיר של מדרכות סדוקות שלעולם לא יקום בה תיאטרון, שאפילו קבוצת כדורגל סבירה אין בה, שרק בדרך נס יש בה "ביג".

אלישה עקשנית. היא מאושרת. הקדמנו להתארגן לארוחת הערב, אז אנחנו יורדים במיטב מחלצותינו ויוצאים מהמלון הסקוטי שלנו לטיילת, שם יש משחקיית וידיאו שכמו קפאה במקומה בשנות השמונים. אנחנו משחקים בה הוקי שולחן וקליעות לסל. היא קורעת אותי בשניהם. יש כאן משחק עם צפרדעים מפלסטיק שקופצות וצריך להלום בהן בפטיש. כולן חוץ מאחת תקועות, ולא כל כך מעניין להכות רק באחת. אבל אנחנו מכים בכל זאת. אם זה מה שיש לעשות בטבריה הערב, אז יאללה.

למחרת לעת ערביים אנחנו מטיילים דרומה, לעבר השוק הסגור. אלישה מוקסמת מערמות של ארגזים ריקים. הן מזכירות לה מגדלי מכולות בנמל. אלוהים ישמור.

אחרי השוק קרועים שדות בור קטנים בין הבתים ואנחנו מתהלכים בעשב חורפי רענן. "אתה זוכר כשהיו מלא כאלה בירושלים?" היא שואלת, "כל הזמן היינו עושים קיצורי דרך בשטחים כאלה עם סלעים וסירה קוצנית".

"כן, גם בגוש דן היו, עם פרחי־חולות וצבים. איפה הם היום..."

"הנה, הם כאן. בטבריה!"

יעד הטיול הוא מחצבה ישנה שפעורה בהר מעלינו. בעבר היא היתה מוארת בלילות, כמו גרם שמימי ענקי שזרח מעל העיר. כרגע יורד הערב, ושום אור לא עולה בין הסלעים. כנראה ירדו מעניין התאורה. ובכל זאת עדיין נעים לטפס לשם. הרחוב מוביל אותנו לשכונה צפופה וצנועה, שרחובותיה מלאים בקהל מתפללים של מוצ"ש, מתווכחים ומתלוצצים. זה נחמד. נחמד ממש.

מעבר לשכונה נמשכת אל המחצבה דרך עפר, וכשאנחנו עולים בה נגלית הכנרת לרגלינו במלוא שלוותה. אורות עולים במרחק בשני קווים מקבילים: למטה — לחוף האגם, ומעל — ברום הגולן. העיר שזה עתה צלחנו בוהקת באור יקרות, חובקת את המים כמו מונקו גלילית קטנה. אבל בניגוד למונקו, טבריה אמיתית, היא שלנו ולבה חם.

ואז נשמעות נביחות. הן באות מכיוון המחצבה, בסמוך מאוד אלינו. הכלבים עולים על השביל. הם זועמים. בגבם ניצבים כמה קרוואנים דהויי צבע וחבוטי עונות רבות. מישהו תובע לעצמו את פיסת המדרון הזאת, והוא עושה זאת בנביחות רמות. אלישה מתכווצת בחרדה. היא ממש מאבדת כ־20 אחוז מנפח גופה. היא מסמנת שניסוג, אבל לא נסוגה מעמדתה: "אם לא היה מחשיך, הייתי ממשיכה".

היא כמו אמא לילד מיוסר ומיואש, שמסרבת להפסיק להאמין בו. יש לי הרבה מה ללמוד מזה, אין ספק. אני אוחז בידה ואנחנו שבים לאט לאט מטה, אל היופי העקשן של עיר אהבתה.