בדרכים: קיפאון בחמסין

במרכז העיר מרידה בצמוד לכיכר דומינגו, בבניין שלא מושך תשומת לב מיוחדת, ישנה כניסה שמעליה מסותתת קשת. כשעוברים מבעדה חולפים על פני חנות בגדים קטנה, עולים במדרגות רחבות ומתפתלות, ואז מגיעים להוסטל הכי יפה שהייתי בו מעודי. הוא אמנם ישן ורעוע, כמו כל הבניינים בעיר, אך אפשר להרגיש בו את הזמן שעמד מלכת. ואכן יש לו היסטוריה. במאה ה־16 הוא תפקד כבית המשרתים של פרנסיסקו דה מונטחו (Francisco de Montejo), המייסד של מרידה ושליטה הראשון, שהפך אותה לבירת מחוז יוקטן.

יש כאן קערות ענקיות של אננס ופפאיה לארוחת בוקר, אשכול עצום של בננות מהעץ ולחמניות תירס שנאפות במקום. בפינה במרפסת אני רואה חתיכות לא מזוהות על פלטת עץ, כמו לווייתנים מיובשים שנפלטו לחוף. אב הבית מבהיר לי שאלו ביצי דג הליסה שמתייבשות בשמש, ואם יהיו מוכנות עד ארוחת הבוקר, אולי אזכה לטעום מהן. אבל אחרי שבועיים במקסיקו מה שבאמת חסר לי זו רק כוס קפה טובה.

התעוררתי מוקדם כי קבעתי עם בחור צ׳יליאני, בחור גרמני ובחורה שוויצרית לנסוע לסלסטון (Celestun) לראות פלמינגואים. אך בסביבות השעה תשע יוצאת שמש רשעית, ואני מוותרת. בשעות הערב אפגוש את חבריי החדשים שרועים על המרפסת מיובשים ובצבע של פלמינגו.

במקום זאת, אני יוצאת לשוטט בעיר. במרידה, שנכבשה בידי הספרדים ונבנתה על חורבות עיר של המאיה, הארכיטקטורה קולוניאליסטית וחוקי השימור נוקשים, מה שגורם לה להיראות קסומה ויפהפייה, אבל גם מוזנחת ועייפה. אפילו אזור היוקרה מלא בווילות מתקלפות שנשלטות בידי צמחיית פרא. גולת הכותרת כאן היא סניף הסטרבאקס שממוקם בתוך אחת הווילות הקולוניאליסטיות, אך השיפוץ שלו, ובעיקר ספות הגן האמריקאיות שבו, משדרים בנאליות הזרה לנוף. בתוכו יש חדר עבודה ממוזג עם Fi־Wi, הרוחש סטודנטים מקומיים שבוהים במחשבים. אני מסיטה ממנו את המבט ומעדיפה להתמקד בשמיים.

אי אפשר לחמוק מהשמיים כאן. כמעט אין בתים בעלי יותר משתי קומות. הרחובות שמסודרים בשתי וערב, מכילים רק נתיב תחבורה צר אחד ומדרכה קטנטנה, שעליה לא יוכלו ללכת שני אנשים יחד. ובשעות הצהריים אפשר לראות רכבת של אנשים הולכת בטור אטי, בצד הנכון של הרחוב, מנסים להימלט מהשמש החשופה במעט הצל שישנו. חציית הכביש נעשית בהליכה מהירה. לא בגלל החשש ממכוניות, אלא כדי לברוח כמה שיותר מהר אל הצל.

והרחובות ארוכים־ארוכים. נדמה שלא יסתיימו לעולם. הנוף לא משתנה, הבתים נראים אותו דבר, עם אותה ארכיטקטורה, אותה צבעוניות ואותן התקלפויות על הקירות. אני הולכת שעה־שעתיים לאורכם, מאבדת את חוש הזמן, וקצה העיר עדיין לא נראה באופק. חלונות הבתים פתוחים לרווחה, ואני מציצה לתוכם. בין תריסים גסים המסתירים מעט מן השמש אני מבחינה: גם הרהיטים כאן קפאו בזמן.