איור: שמרית אלקנתי
בתנועה: הבית בין חומה ומגדל
החיפוש אחר תחושה של בית הוביל אותי בדרכי עפר מכוס תה בקלנסווה לגבעטרון בעמק יזרעאל
כדי להגיע לקלנסווה עליי לנסוע מזרחה עד טייבה, משם צפונה על פני כל העיר, ואז שוב מערבה. שלעפ קיצוני, בקיצור, שבמסגרתו חוצים את כביש 6 פעמיים. ערכתי בראש חישוב של הלך שרגליו עייפות מכדי להתברבר. למה אין כביש ישר? יש סיבה גיאוגרפית? אולי רובץ בין שתי העיירות ואדי דלוח, שבו זורמים כל שפכי השומרון, ואדי נורא־הוד ותלול־גדות כערוץ מפלי איגואסו בגבול ברזיל־ארגנטינה, שלא ניתן כלל להקים מעליו גשר. ואולי הסיבה פוליטית. כישראלי, אני מהמר כמובן עליה.
יצאתי אל הכלום (שלא היה, כי אין) למרות החושך היורד. מתברר שאין שום ואדי. שתי דרכי עפר מוזנחות מחברות בין העיירות: האחת היא שביל פרדסים, והאחרת מלווה את תוואי המוביל הארצי. רכבי ארבע על ארבע מקרטעים בין עצי ההדר השופעים. מעדיפים את הבוץ על העיקוף.
מאוחר יותר עיינתי במפות היסטוריות ולמדתי שאכן היתה בעבר דרך בין טירה לקלנסווה. אולם אחרי קום המדינה נסללה מערכת הכבישים, שאינה מאפשרת מעבר ישיר. בשנת 1951 נוסד המושב עזריאל בין העיירות, ולצדו שוקם כפר יעבץ, שהוחרב במלחמה. לא מתיישבי המושבים הללו אשמים בגדיעת קו החיים של עיירות הסביבה. רובם עלו אז מתימן ונשלחו לאזור במצוות בן גוריון ותנועת "הפועל המזרחי". המערכת היא שהנחתה את תכנון הכבישים: אלה למזרח, אלה למערב, והנציחה הפרדה לדורות.
תושבי גוש תל מונד ושלוחותיו יכולים לחיות כיום בלב מרחב ערבי צפוף בלי לחוש בו, כי הוא נאלץ לעקוף אותם. הם מוגנים מפני העוני וחוסר התוחלת. לפני שנים טיילתי לי במושב כפר הס לצד בן דודי תומר. חלפנו על פני שדה שנחצה בידי שביל עפר. תומר הצביע עליו ואמר: "זאת הדרך הראשית לטירה". זאת לא היתה הלצה. בתיה הראשונים של טירה שוכנים פחות מקילומטר מבתי כפר הס, ואין בין העולמות דרך סלולה.
כמו יישוב מדברי עני. כך נראית קלנסווה בלילה. העיר נמצאת במצב רע למדי, במיוחד אחרי שחטפה לאחרונה מהפוליטיקה הישראלית. נתניהו הורה להחריב בה כך וכך בתים כדי להוכיח למתנחלי עמונה שהוא אינו נוהג איפה ואיפה, אבל בזאת דווקא הוכיח שהוא כן, כי עמונה נותרה על תִלה.
שתיתי שם קצת תה והופתעתי מכמות החיוכים שהופנו אליי למרות הנסיבות. אחר כך המשכתי לכביש 57, עליתי על אוטובוס ושבתי הביתה לישון, אבל למחרת חזרתי לאותה נקודה והוספתי ללכת. המציאות שנגלתה לי אמש דרשה המשך חקירה.
בכביש 574 חלפתי על פני קיבוץ מגל. הוא נישא על גבעה מעל הדרך, סגור בגדר מפני הכביש שעובר בין יישובי ערבים. שובל אספלט של כמה קילומטרים מוביל ממנו מערבה אל להבות חביבה והמרחב המרגיע, המדבר עברית. תהיתי מה חושבים ילדי מגל כשהם מביטים בכביש הלא־מושג. קיוויתי שהם שואלים שאלות רבות ולא מאמינים לתשובות.
הלכתי יום שלם, ואז עוד יום. הלכתי והלכתי עם מתי כספי באוזניות, ולא נתקלתי באדם אחד ששפת אמו כשפת אמי. כך נראה המרחב מן העבר האחר: הארץ היא ארץ ערבית. היא עשויה ערים ענקיות, צפופות, מוכתרות מסגדים. עברתי בבאקה הסימפטית תמיד; בברטעה המחולקת באופן מוזר בין ישראל לגדה; בערערה, ששכונותיה הנישאות מזכירות כפרים הרריים ביוון; וגם באום אל־פאחם העצומה.
מדי פעם חלפתי על פני יישובי יהודים. כולם מוקפים גדרות, שבילי פטרול ותאורת אבטחה. חזותם המבוצרת עזה. על המפה יש להם שמות, אבל בפועל אין להם פנים: מעבר לאמצעי המיגון והבידול ניבטים כמה בתים אדומי גגות ולא נרשמת תנועה אנושית. ייתכן שהיהודים כבר עזבו ומנוסתם לא הורגשה. כך היה עם הצלבנים. חודשים שלמים חלפו מרגע שננטש מבצר עתלית, מעוזם האחרון, עד שהמוסלמים קלטו זאת.
בצהרי היום השלישי ירדתי אל עמק יזרעאל, והתהלכתי בין שדות יפים שציפורים רחבות כנף מעופפות מעליהם. מצאתי דרכי עפר מהממות במקביל לכביש הסרגל, וסלחתי להן על אי אלו מהמורות של בוץ. חשבתי שאחוש כאן יותר בבית מאשר בערי הגבעות. בכל זאת הוריי חברים קרובים של אנשי הגבעטרון. אבל גם זה לא היה הבית, לא בהרגשה. הבית האמיתי נמצא רק בשילוב שבין המרחבים. וכל עוד הם אינם מתמזגים, אין בית.
תגובה אחת לכתיבת תגובה