צילום: צביקה טישלר
תגדירו ביוקר: האם מחיר "מופרז", כפי שנקבע בחוק, יכול להיחשב ל"לא הוגן"?
חוק ההגבלים העסקיים קובע שמחיר לא הוגן הוא עילה לתביעה, אך האם החוק מחשיב מופז ללא הוגן. רשות ההגבלים העסקיים בוחנת את השאלה בימים אלה
שופט בית המשפט המחוזי עפר גרוסקופף מרבה להרצות את דעותיו בפומבי. וכמו שהוא נחוש להגן על צרכנים בתביעות ייצוגיות ועל המיעוט בתאגיד מפני עושק הרוב ולא לעשות הנחות לדירקטורים בחברות ציבוריות, כך הוא נחוש להגן מפני מחיר מונופוליסטי מופרז. השבוע אישר הסדר על פיו מפעלי ים המלח ישלמו 26 מיליון שקל בפשרה לסיומה של תביעה ייצוגית שהגישו נגדם צרכני האשלג. בפסק דינו ייחד גרוסקופף מקום כדי לשכנע שהעילה הנטענת קיימת בדין הישראלי: ניצול מעמד מונופוליסטי לרעה על דרך גביית מחיר מופרז.
חוק ההגבלים העסקיים קובע שמחיר לא הוגן הוא עילה לתביעה, והשאלה האם החוק מחשיב "מופרז" כ"לא הוגן" נמצאת בימים אלה בבחינה מחודשת ברשות ההגבלים העסקיים.
הסיפור הגדול כאן הוא הפוליטיקה המשפטית והרגולטורית סביב שאלה השנויה במחלוקת בעולם כולו: בין בארצות הברית, שבה העילה לא קיימת; לבין אירופה שמכירה בה; ובישראל: בין הממונה הנוכחית מיכל הלפרין שמסתייגת ממנה לבין קודמה בתפקיד, דיוויד גילה, שבאפריל 2014, פרסם גילוי דעת שכותרתו "האיסור על גביית מחיר מופרז על ידי בעל מונופולין".
אין מחלוקת שמחיר נמוך, המכונה "טורפני" — ומטרתו לסלק מתחרה מהשוק — אינו הוגן. הוויכוח הוא בנוגע למחיר הגבוה. וקיים גם ויכוח משנה: אם אכן החוק מתייחס ל"מופרז" כאל "לא הוגן", והאם תפקידה של רשות ההגבלים לטפל בכך?
מחיר נמוך־טורפני הוא בהחלט עניינה של הרשות, מכיוון שהוא מהווה פגיעה בתחרות — סילוק מתחרה קטן שייטרף בידי המונופול שיכול להרשות לעצמו להוריד מחיר אל מתחת למחירי העלות שלו.
לעומתו המחיר הגבוה אינו פוגע בתחרות. לעתים הוא אפילו מועיל לה, כי הוא מאפשר למתחרים חדשים להיכנס לשוק. ועם זאת, המחיר הגבוה פוגע בצרכן. ואז איך מטפלים במחיר הגבוה? הטיפול המקובל הוא בפיקוח על מחירים, כמקובל במוצרי יסוד כמו חשמל, מים ולחם. טיפול מסוג אחר אפשר לקבל בבתי המשפט המחוזיים, שכבר הכירו בעילת המחיר המופרז. כמו בפסיקת שופטת מחוזי־מרכז אסתר שטמר בסיפור הקוטג', וגרוסקופף בפסק הדין הנוכחי.
גם השופט בדימוס בעז אוקון הכיר בעילה, בפסק בוררות שכתב בתביעתה של כימיקלים לישראל, צרכנית האשלג המרכזית של מפעלי ים המלח. מבחינה זו גרוסקופף משלים את אוקון בהסדר מול כל צרכני האשלג.
חשוב לציין שבית המשפט העליון טרם הכריע בסוגיה, ובפעם היחידה שבה נדרש לקיומם של העילה והאיסור, הוא נמנע מלהכריע והעיר שאין מדובר בשאלה מובנת מאליה. ולמה? בעיקר בגלל שתי סיבות מרכזיות: סיבה אחת נובעת מהקושי והמורכבות שבהוכחת העילה שלא נשענת רק על המרווח שבין עלות היצור למחיר, אלא גם על פרמטרים נוספים. גילה, אגב, קבע שפער שגדול מ־20% בין עלות היצור למחיר לצרכן מרמז על מחיר מופרז.
סיבה שנייה נובעת מהטענה שעדיף לטפל בנושא דרך פיקוח מחירים, כמקובל במוצרי יסוד, שאין להם אלטרנטיבה אמיתית. אחת ההוכחות לקשיים ולמורכבות שבסוגיה היא העובדה שרשות ההגבלים תחת גילה לא הצליחה לבנות אפילו תיק אחד על מחיר מופרז במשך שנתיים, מאז גילוי הדעת של גילה ועד עזיבתו.
עזיבת גילה, יצרה את המפץ הגדול סביב השאלה. הלפרין התבטאה לא פעם נגד עילת המחיר המופרז ועם כניסתה לתפקיד הודיעה על שימוע ובחינה מחדש של חוות הדעת של גילה.
הפליק־פלאק הרגולטורי היכה הדים, סימן את הלפרין כמינוי פוליטי שנועד לבטל את העמדה של גילה. בטיוטת גילוי הדעת החדש, הלפרין לא קוברת לחלוטין את עילת המחיר המופרז, אבל מייחדת אותו למקרים קיצוניים בלבד. "גביית מחיר בלתי הוגן גבוה עשויה, בנסיבות המתאימות, להיות עילה לניצול לרעה של מעמד מונופוליסטי", נכתב בטיוטה. ובכל זאת, נדמה שהלפרין מכירה אמנם קונספטואלית בעילה — אך הרבה פחות ביישומה.
אבל לא רק גילה הוא פרופסור שמביא מהבית ידע תאורטי נרחב, ביטחון עצמי ודבקות במטרה (לעתים מופרזים). גם השופט גרוסקופף הוא כזה: אף שהעליון טרם הכריע לגבי קיום העילה, הוא מזכיר את ה"רוח הגבית" כלשונו, שנתן לה העליון, וכותב בפסק דינו בעניין מפעלי ים המלח כי "הוויכוח כיום איננו על עצם קיומה של עילת התביעה בגין גביית מחיר מופרז על ידי מונופול, אלא על ההיקף הראוי שיש לתת לנורמה".
וכמובן שהוא מזכיר את תמימות הדעים עם עמיתתו במחוזי־מרכז השופטת שטמר שאישרה את הבקשה לייצוגית בעניין מחיר הקוטג'. אין ספק שפסק הדין הוא עוד נדבך בשרשרת האקטיביסטית של גרוסקופף שבין השורות מבקר את הלפרין על הספק שהטילה בעילת המחיר המופרז. השורה התחתונה היא שהעילה, שאינה כתובה במפורש בחוק, וטרם הוכרה על ידי בית המשפט העליון, חיה ובועטת בזכות הנחישות של גרוסקופף (ושטמר). נחישות שהובילה את מפעלי ים המלח לפשרה ששילשלה עכשיו 20 מיליון שקל לצרכני האשלג, העשירה את עורכי הדין שייצגו אותם עמית מנור, יוקי שמש ואורי ברעם ב־5 מיליון שקל ואת המבקש בכמיליון.
תגובה אחת לכתיבת תגובה