אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
בדרכים: עור ברווז צילום: דנה לב לבנת

בדרכים: עור ברווז

בזמן שטראמפ מקים חומת הפרדה, אני מתאמנת בדילוגים מעל גדרות כמו פורצת מתוחכמת

02.02.2017, 09:36 | דנה לב לבנת
מריה מספרת שפואבלה מכונה עיר המלאכים, כמו לוס אנג'לס, קליפורניה. אבל בשונה מלה־לה לנד האמריקאית, המֶכָּה של פרחי משחק, מכאן מריה רק רוצה לברוח. היא בת 21, ובשלוש השנים האחרונות היא גרה בדיסני וורלד, אורלנדו. שם היתה דייזי דאק, בת זוגו של הדונלד. היא נדרשה ללמוד חודשיים שלמים באוניברסיטת דיסני ולעבור מבחנים, ומכיוון שהיא קטנטנה, ליהקו אותה לגלם את דייזי.

כדי לגלם את תפקיד חייה (עד כה) היא נלקחה לתופר ואיש תפאורה שהתאימו לה תלבושת, וסידרו לה בפנים מערכת אוורור ומיזוג מיוחדת כדי שיהיה לה נעים בתוך הראש העצום, גם בימי הקיץ. לו רק היתה גבוהה יותר, היו מייעדים אותה לגלם נסיכה, ואז היתה ממשיכה בלימודים באוניברסיטה לשלב ב׳, שבו לומדים נימוסים והליכות. בכל אופן, לפני חודשיים, אחרי שהסתבכה עם אשרת העבודה, היא חזרה להורים בפואבלה. ואז טראמפ החליט לבנות חומת הפרדה. עכשיו בלילות היא חולמת על ברווזים ונסיכות.

ילדים בפואבלה, צילום: דנה לב לבנת ילדים בפואבלה | צילום: דנה לב לבנת ילדים בפואבלה, צילום: דנה לב לבנת

בהמלצתה אני יוצאת לשיטוט ברובע ההיסטורי של העיר שנראית כמו שחקנית מקסיקנית בתלבושת ספרדית. יש בה שילוב מרתק בין בניינים בארוקיים אירופאיים והשפעות מוריות לבין אסתטיקה מקסיקנית מקומית.

בהוסטל שבו אני מתאכסנת, אני מגלה חצר פנימית גדולה ונסתרת מהרחוב, שממנה יש יציאה לעוד חצר, קטנה יותר. ההתרגשות מהסוד שנגלה לי מביאה אותי לצאת לחקור בניינים נוספים באזור בתקווה למצוא עוד חצרות נסתרות. תחושת הבטן שלי היתה נכונה — כמה שהעיר הזאת יפה מבחוץ, הדבר האמיתי קורה דווקא בתוך הבניינים.

 , צילום: דנה לב לבנת צילום: דנה לב לבנת  , צילום: דנה לב לבנת

כמעט כל בניין מתהדר בחצר פנימית מושקעת, שמחברת בין הכניסות האחוריות של הדירות. החצרות הללו מהוות בסיס לחיי החברה של דיירי הבניין. יש בהן עציצים מטופחים וספסלים, ובסוף כל חצר יש תמיד כניסה נוספת לחצר שנייה, קטנטנה ונסתרת עוד יותר, ובה חבלים מאולתרים לייבוש כביסה. החצרות המושקעות באמת היו נעולות. ניסיתי להתפלח לאחת שנראתה כמו גן עדן, אבל בעודי מטפסת על הגדר, כמו ברווזה צולעת, תפסה אותי על חם אשה מבית הקפה הסמוך וביקשה שאסתלק.

נבוכה, אני בורחת מגן העדן העירוני ומתרחקת לאזור שבו פואבלה נהפכת לעיר מקסיקנית רגילה. הבתים חוזרים להיות מלבניים, בגובה קומה אחת או שתיים, נקיים מקישוטים וצבעוניות. החצרות כבר לא מסעירות. הן מוזנחות ומתקלפות. העוני משתלט עליהן, ואיתו ריחות של ביוב וצחנה.

אני מגיעה לשוק פשפשים הומה אדם, ונגררת לצעוד בתוך נהר של אנשים ההולכים בקצב אחיד שנקבע על ידם. מדי פעם מישהו נעצר ליד דוכן, יוצא מהשיירה באופן אלגנטי וכולם ממשיכה ללכת. אבל אני לא אלגנטית.

 , צילום: דנה לב לבנת צילום: דנה לב לבנת  , צילום: דנה לב לבנת

אני נעמדת ליד דוכן מוצרי נייר ונשבית בקסמם של דגלים מסורתיים מנייר קרפ. בלי לשים לב אני יוצרת פקק. האנשים שמאחוריי מתעצבנים ודוחפים אותי קדימה. נכשלתי במבחן הנימוסים והליכות, ולא השגתי דגל לממלכה. אני חוזרת להוסטל עם הזנב בין הרגליים. נסיכה כבר לא אהיה.

 , צילום: דנה לב לבנת צילום: דנה לב לבנת  , צילום: דנה לב לבנת

 , צילום: דנה לב לבנת צילום: דנה לב לבנת  , צילום: דנה לב לבנת

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות