לזוז, לא לזוז: תערוכה חדשה של הילה בן־ארי

"בעבר התכחשתי לזהות שלי כבת קיבוץ, תפסתי אותה כזהות מוחלשת" מספרת האמנית הילה בן־ארי, מהאמניות העכשוויות העסוקות בישראל. "בתערוכת היחיד הראשונה שלי ב־2001 האוצרת טלי תמיר התעקשה לכתוב שלביוגרפיה שלי כבת קיבוץ יש קשר לעבודות. בדיוק עזבתי את הקיבוץ, והדבר האחרון שרציתי הוא להיות מקושרת אליו. אבל שנתיים מאוחר יותר נפל האסימון, והבנתי שזה ברור שהזהות הזו, האופן שבו גדלתי והאופן שבו הגוף שלי 'חונך', הם דבר שנמצא במערכת הקונפליקטים שמעניינים אותי ומעסיקים אותי. היום אני לא חושבת שיש עבודות שלי שאין בהן שכבה הקשורה לזהות הזו".

בן־ארי (44), בת קיבוץ יגור, היא בוגרת בצלאל ובעלת תואר שני מהחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. ברזומה שלה יש שורה של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל, וגם פרסים רבים ומלגות שונות. רק בחודש האחרון פורסם כי זכתה בשני פרסים חשובים: פרס משרד התרבות והספורט בקטגוריה של אמנות וידאו, ופרס של מוזיאון ישראל בתחום ההדפס. בימים אלה היא מציגה תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה (עד 22 באפריל) ומשתתפת בשתי תערוכות קבוצתיות, האחת ביד טבנקין והשנייה בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד. לשלוש העבודות, במקרה או שלא, יש קשר רעיוני או פיזי לקיבוץ.

במוזיאון הרצליה מציגה בן־ארי את "תנועה בין קווים שבורים - מחווה להדה אורן", סדרה של עבודות וידאו שנוצרו בעקבות מחקר על דמותה של אורן ז"ל, הכוריאוגרפית הבולטת של התנועה הקיבוצית ומחלוצות הפרינג' במחול בישראל. "נפגשתי בה לראשונה באמצעות דימוי באינטרנט, ואני זוכרת שנדהמתי מהחוזק של הדימוי", מספרת בן־ארי. "כאילו פגשתי מישהי קרובה שאני מכירה, אבל בלי לדעת להסביר לעצמי מאיפה בדיוק. התחלתי לחפש ולחקור ברשת ובארכיונים, ומאוחר יותר גם פגשתי אנשים שעבדו איתה והכירו אותה".

מה סקרן אותך?

"מה שבאמת עניין אותי בדמות שלה הוא הקשר בין המימד הביוגרפי ליצירות שלה, וגם הנושא של הקיבוץ. היא פעלה כל השנים מאשדות יעקב איחוד, ואני יכולה לזהות בעבודות המחול שלה סוג של מתח בין היחיד לקולקטיב".

התוצאה של למעלה משנתיים של מחקר הניבה סדרת עבודות וידאו שבהן יצרה בן־ארי מחוות ליצירותיה של אורן. הדימויים הם של רקדנים שמצטטים מתוך כוריאוגרפיות שלה (או פרפראזות עליהן), כשכמעט כולם כמעט דוממים לחלוטין. אין בעבודות האלה תנועה רבה, בניגוד למה שקורה בריקוד עצמו, ואולי בגלל זה הן מהפנטות כל כך.

גם צורת ההצבה של העבודות בתערוכה היא מעניינת: המסכים הם בגדלים שונים, חלקם צמודים לקיר וחלקם במרכז החדר, ועל הרצפה מסך אחד שמוצב במאוזן. הארכיטקטורה יוצאת הדופן הזו מאפשרת לצופה לחוות את העבודות באופן פיזי ומוחשי יותר: לא רק להתבונן בקיר, אלא ממש להיכנס אל סביבת התרחשות.

זו לא הפעם הראשונה שבה בן־ארי מתלבשת על דמות מרתקת, וחוקרת אותה לעומק ביצירתה. "הפעם הראשונה היתה בתערוכה במוזיאון חיפה, שם יצרתי מחווה לסופרת הישראלית עמליה כהנא־כרמון", היא מספרת. "בהמשך חקרתי במשך כמה שנים את דמותו של נחום בן־ארי, שהיה אח של סבא שלי, איש רוח שכתב מחזות ויצירות נוספות ובכלל לא הכרתי. מבחינתי, המחוות האלה הן אפשרות לחקור את הדברים שמעניינים אותי תוך כדי דיאלוג עם אותם היוצרים. המחקר נעשה בעיקר ביחס ליצירה, והמימד האישי בדרך כלל 'נתפר' לתוכו - כי בעצם כמעט אי־אפשר להפריד בין השניים".

קיפאון כצורת התנגדות

התערוכה הקבוצתית שבה מציגה בן־ארי ביד טבנקין (עד ה־23.3) קשורה לקיבוץ גם באמצעות מקום הצגתה. חלל התצוגה הוא מרכז מוזיאלי חדש של התנועה הקיבוצית ברמת אפעל, ושם התערוכה הוא "זום: מבט מבפנים, מבט מבחוץ".

בתערוכה מציגה בן־ארי עבודת וידאו בשם "חצי גורן" מ־2012. "זו אחת מתוך סדרת עבודות שאני מפתחת בשנים האחרונות, ושעוסקות בגוף הנשי וביחסים שלו עם החלל", היא מספרת. "הרבה פעמים הגוף ניצב על בסיס מאד רעוע, ויש יחסים קונפליקטואליים בינו לבין המרחב שבו הוא נמצא. במקרה הזה הגוף מוצב בשדה, משהו שיוצר קונוטציה של מקום חקלאי ומתקשר לקיבוץ, להתיישבות, לתודעה ציונית. הדמות מוצבת לצד כמה מוטות שיוצרים יחד חצי גורן, וגם זו צורה שקשור בטקסים של קיבוץ, למשל בטקס שבועות שחוגג את הפריון ואת החיבור של הגוף לאדמה. גם בתוך הנרטיב הזה הדמות כמעט ולא זזה: יש בה מעין התנגדות, נוכחות שלא משתפת פעולה עם המערך הגדול בתוכו היא מוצבת".

למה המשכת לעיסוק הזה בגוף שחוזר על עצמו?

"אני חושבת שתמיד עבדתי עם הדימוי של גוף. בהתחלה זה לא היה גוף אנושי, אלא אלמנטים מופשטים יותר ופעולות אינטואיטיביות יותר.

"העניין שלי בגוף הוא בתנועה שנמצאת בתוך איזו מגבלה. התנוחות הן כאלה שלגוף יהיה תמיד קשה להחזיק אותן, יהיה מתח מסוים בין הקצוות, איזושהי וירטואוזיות שנושקת לכאב. אני שואלת שאלה של גבולות הגוף ושל האפשרות לחצות את הגבולות האלה. בשבילי זה אף פעם לא הגוף בלבד, זו גם תודעה כללית של התמודדות בתוך מצב מסוים".