אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רקוויאם לרפת: בועז לניר מתעד את חיי הקיבוץ הגוססים צילום: שמואל ברוקר

רקוויאם לרפת: בועז לניר מתעד את חיי הקיבוץ הגוססים

כבר 30 שנה שלניר מתעד במצלמתו ברגישות ובכאב את מצבם של הקיבוצים. צילומיו העל־זמניים, שמעולם לא זכו להערכה מוסדית, נחשפים עכשיו בתערוכה מהפנטת

05.02.2017, 08:51 | ענת ברזילי

גבר צעיר וחשוף חזה מחזיק בידו האחת רובה ציד ובידו השנייה ראש של חזיר בר. על אף גופו הצנום, נראה שהגיע כמנצח ממשימת ציד. שני הכלבים שלצדו, כלבי לוויה לציד, ציידים בפני עצמם, היו שמחים לו ראשו הערוף של החזיר היה משתרבב כעת מפיותיהם, ולא מונף באוויר.

"זהו בני, הוא אחראי על קבוצת הציידים בקיבוץ", מסביר בועז לניר, שתערוכת תצלומיו מוצגת בימים אלה בגלריה "העמקים" שבקיבוץ שער העמקים. "הם יוצאים לצוד בשבתות ב־5 בבוקר כדי לשמור על חקלאות הקיבוץ מנזקי חיות בר. כשהם חוזרים מהציד, הם שוחטים מיד את החיות ואוכלים אותן". בני הצייד מצולם על רקע נייר לבן וקרוע במקצת, שנוטע עליבות ברגע ניצחון הציד וגם מנטרל הקשר לזמן ומקום מובהקים, מה שנותן לצופים אפשרות להתבונן בכל אלמנט שקיים בתצלום בריכוז רב. אין נוף שאליו המבט יכול לברוח. 

הצלם בועז לניר , צילום: שמואל ברוקר הצלם בועז לניר | צילום: שמואל ברוקר הצלם בועז לניר , צילום: שמואל ברוקר

תערוכתו של לניר "אילן בצד הדרך", באוצרות האמנית חיה גרץ־רן, היא התערוכה הראשונה שמוצגת בגלריה "העמקים" החדשה, במקום שהיה בעבר סטודיו וגלריה של האמן אברהם עמרי, חבר הקיבוץ שנפטר לפני עשור.

לניר (63), חבר קיבוץ, בעבר צלם עיתונות ש־300 אלף מתצלומי העיתונות שלו מתויקים בארכיון היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד, חי היום בקיבוץ ומתפרנס מצילום תעשייתי ומצילום קטלוגים. אף שהוא יותר מראוי לכך, לניר לא קיבל עדיין הכרה ממסדית על עבודתו האמנותית הקאנונית. אולי משום שהוא פועל מחוץ למרכז הארץ, או משום אופיו הצנוע. בפרויקט הנפרס על פני 30 שנה מצלם לניר את חברי הקיבוץ באופן מעניין וביקורתי כלפי האתוס הקיבוצי־ציוני — שהוא גם סיפור הישראליות כולה. "הפרויקט התחיל כשהייתי צלם עיתונות ב'על המשמר' וב־'7 ימים'", מספר לניר. "חייתי אז בתל אביב ובסופי השבוע הגעתי לביקורים בקיבוץ". 

 חיילים. עבודתו של הצלם בועז לניר, צילום: בועז לניר חיילים. עבודתו של הצלם בועז לניר | צילום: בועז לניר  חיילים. עבודתו של הצלם בועז לניר, צילום: בועז לניר

 

"באחד מסופי השבוע האלו, הבנתי שבעוד אני מצלם אנשים חשובים ברחבי הארץ והעולם, כאן בקיבוץ בני הדור המייסד שהקימו אותו לפני 80 שנה מאפס, הולכים לעולמם ואין מי שיתעד אותם. אז התחלתי לצלם", הוא ממשיך.

 

לניר למד צילום באופן פרטי אצל פרופ' חנן לסקין, מקים מחלקת הצילום בבצלאל וחתן פרס אמ"ת. בצילומיו ניכרת השפעה אמריקאית של צלמות וצלמים כדיאן ארבוז, ריצ'רד אוודון וסאלי מאן, שצילמו את שולי החברה האמריקאית, כמו גם את מיטב גיבורי תרבותה. צילומיו מושכלים ומוקפדים. הדהוד תולדות הצילום בעבודותיו הוא מה שהופך אותן לבעלות ממד על־זמני.

מאיה וארנבת. עבודתו של הצלם בועז לניר , צילום: בועז לניר מאיה וארנבת. עבודתו של הצלם בועז לניר | צילום: בועז לניר מאיה וארנבת. עבודתו של הצלם בועז לניר , צילום: בועז לניר

ליד תצלום בני הצייד, למשל, מוצג תצלום של מאיה, בתו של בני. ילדה עם שיער זהוב ושמלה לבנה שבידה נחה ארנבת לבנה. מאיה מייצגת קצה מנוגד לדמותו של אביה: בעוד הוא צד חיות ומתפאר בשללו מול המצלמה, היא שומרת על חייה השבריריים של הארנבת הקטנה.

לניר מצלם עד היום בסרטי פילם שחור־לבן, מדיום שהולך ונעלם מן העולם. זהו צילום יקר יותר מזה הדיגיטלי, מה שמעניק משמעות לכל קליק. “יש רגש מסוים בעבודה עם פילם שקשה להסביר אותו למי שאף פעם לא צילם כך", הוא מסביר, "אולי משום שזו עבודה ידנית לגמרי, שבה אני אחראי לכל התהליך. הרגש עובר דרך הידיים.

"אני חושב על כל צילום זמן רב לפני שאני מצלם. חשוב לי מאוד לטעת סמלים מסוימים בתצלומים. העבודות מתוכננות מההתחלה ועד הסוף ואין מקום ליד המקרה", הוא מוסיף.

בני הצייד. עבודתו של הצלם בועז לניר , צילום: בועז לניר בני הצייד. עבודתו של הצלם בועז לניר | צילום: בועז לניר בני הצייד. עבודתו של הצלם בועז לניר , צילום: בועז לניר

המצולמים הם חברי קיבוץ מכל הגילאים, בני חברת הנוער (נוער שמגיע לעבוד וללמוד בתקופת גיל התיכון) ופועלי מטבח ערבים מיישובים סמוכים. תחת מצלמתו של לניר

המצולמים ניטלים מהקשר של מקום וזמן מובהק, ובקלות רבה יכולים להיראות כפועלים קשיי יום בעיירה שכוחת אל בדרום ארה"ב.

“אני בוחר את המצולמים כשמשהו בדמות ממגנט ומאתגר אותי", מסביר לניר. "אני מוכרח שבדמויות המצולמות יהיה איזשהו שוני שאני מזהה".

לניר, שלעולם לא מצלם את אותה דמות פעמיים, מרבה לצלם את חברי הקיבוץ עם כלי העבודה: קילשון, רובה וסכין. הוא מטעין את הכלים במשמעות סמלית שהופכת תמונת פועלים פשוטה של עמל בשדה או ברפת לתמונה הרת משמעות וגורל. כך בתצלום "הרפתנים" שבו מצולמים שני נערים, אחים תאומים. הבעת פניהם רכה ומלאת תום, אך גולגלות, גדרות וקילשונים השתולים בתמונה, הופכים את הנערים התמימים לשליחי מוות בעל כורחם.

"הסיפור של אנשים בקיבוץ הוא עצוב. הקדרות והיגון הם הסיבה לכך שאני מצלם רק בשחור־לבן. אני לא רואה מקום לצבעוניות שמחה. אני גם לא אוהב לצלם דברים שמחים", אומר לניר. "הקיבוץ מאוד השתנה. ערכי השיתוף והשוויון לא קיימים יותר. יש רק ארוחה אחת ביום בחדר האוכל, והכסף הוא מה שמעסיק את כולם".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



5 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

3.
לא אהבתי
לצלם ילדים מדוכאים, עצובים. זה רחוק מהמציאות. זה לאנוס מציאות בשביל תמונה "אומנותית". הטענה לפיה הקיבוץ הטוב נעלם היא הזויה. הקיבוץ היום יותר צבעוני חי ותוסס מאי פעם. הצלם "בודה" מציאות ומזייף אותה בקלות באמצעות המצלמה. אם הייתי מצלם תמונה צבעונית של ילדה רוקדת בבית קברות זה היה הופך את בית הקברות לסביבה שמחה? כשתמונה מבוימת היא מחטיאה את מטרתה לשקף מציאות.
אוג  |  05.02.17