רפורמת החקיקה: המחבלים במשילות והבוגדים ברצון העם

1. לראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון מיוחסת האמירה "לא חשוב מה העם רוצה, חשוב מה העם צריך". בניגוד מוחלט לעמדה זו, כתבה שרת המשפטים איילת שקד במאמרה "מסילות אל המשילות", בכתב העת "השילוח", את הדברים הבאים: "(אני) פונה אל המחוקקים להתמקד במה שהציבור רוצה בפועל ולא במה שהיה ראוי לדעתם שהציבור ירצה". לידיעת שקד, הנה כמה דברים שהציבור רוצה: הורדת מסים, עונש מוות למחבלים וגיוס חרדים לצה"ל.

במאמרה העבירה השרה ביקורת נוקבת על "פרץ החקיקה המכלה את זמנו של הפרלמנט הישראלי באופן שאין לו אח ורע בכל העולם המערבי". ביקורת שהולכת ומיתרגמת לרפורמה המשותפת לה, לשר יריב לוין, ולמרבה התמיהה גם ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. לכאורה, לרפורמה המוצעת שני כיוונים מאזנים. הראשון, מחליש את כוח החקיקה של הכנסת. השני, מגביר את הפיקוח שלה על הממשלה. סוג של "תן וקח" — תן חקיקה, קח פיקוח.

2. במבט ראשון על כותרות הרפורמה, יש כאן בעיה. פחות בהגברת הפיקוח הפרלמנטרי, בעיקר בהגבלת חברי הכנסת להגשת 4–5 הצעות חוק פרטיות בשנה. ההצעה מערפלת את הכוונה האמיתית שהיא להגביל כוח החקיקה של הכנסת. הכנסת ריבונית לחוקק. הצעות הופכות לחוק לאחר תהליך מתיש בוועדות הכנסת שכולל בחינה מקצועית, קבלת עמדות מהציבור, חוות דעת משפטיות ולעתים גם דיון ציבורי. זו מהותה של עבודת הכנסת. זו מהות הדמוקרטיה. אגב, כבר היום מגבילה הכנסת חקיקה פרטית שנושאת עמה נטל תקציבי כדי לא לקדם חוקים פורצי מסגרת התקציב. ברפורמה המבקשת לצמצם חקיקה ספק אם יש קשר בין האמצעי למטרה. אין ספק שהאמצעי הוא בלתי מידתי בעליל, אבל כרגיל אצל שקד מניחים על השולחן מספר שאמור לפתוח משא ומתן על הכמות ולא על המהות. שקד אמורה להבין שהמספר 4–5 נמוך מדי, והמספר מן הסתם יגדל במידה שהרפורמה תתקדם.

3. אפשר להבין את ההסתייגות מחקיקה פופוליסטית, אבל אפשר וצריך להפיל אותה במעלה הדרך - בקידומה, בוועדות - ולא למנוע את הנחתה על סדר היום הפרלמנטרי. חבר כנסת שנשללת ממנו הזכות להציע הצעות חוק נשללים ממנו לא רק חופש הביטוי וחופש העיסוק, אלא התכלית הדמוקרטית של מעמדו כנבחר ציבור, ומכאן שלילת תכליתה הדמוקרטית של הכנסת ורמיסתה בפני הממשלה. ההצעה פוגעת בכל חברי הכנסת, בכך שהיא שוללת מהם את כלי העבודה האישי המרכזי.

"הפיצוי" בדמות הגברת הפיקוח אינו אמיתי, כיוון שההליך הוא קבוצתי ולא אישי. אבל, הפגיעה היא בעיקר באופוזיציה. הממשלה חופשית להמשיך ולחוקק ככל העולה על רוחה, כמובן לאחר שהיא מזהה את רצון העם שנסתר מעיני האופוזיציה. במובן זה מדיף המהלך את הריח המוכר שכורך את האופוזיציה ביחד עם התקשורת ומערכת המשפט, כמחבלים במשילות ובוגדים ברצון העם. כדאי לקרוא את שכתב שופט בית המשפט העליון ניל הנדל בשבוע שעבר: "שיתוף המיעוט בהליך קבלת ההחלטות מבטא יחס שוויוני לכל אדם ומאפשר הדברות ושכנוע הדדיים. רכיבים אלה מעניקים לגיטימציה להחלטות הרוב, גם במקרים בהם הן נוגדות באופן עמוק את עמדת המיעוט".