"הכנסת הנוכחית מוציאה שם רע לישראל בעולם"

באופן אירוני, בערב שבו אישרה הכנסת את חוק ההסדרה הבלתי חוקתי התכנסו במלון הילטון בת”א ותיקי המהפכה החוקתית שפרצה לחיינו ב־1992 בדמות שני חוקי היסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק. כנס להשקת ספרו החדש של אוריאל לין "לידתה של מהפכה" (הוצאת ידיעות אחרונות) זימן יחד את נשיא העליון לשעבר אהרן ברק, פרופ' אמנון רובינשטיין ולין עצמו, שלושה שאחראים במידה רבה לחוקי היסוד שקיבעו את זכויות האדם בישראל.

"החברים האמריקאים שלי", אמר ברק בכנס, "מדברים בערגה על האבות המייסדים של החוקה שלהם, ג'פרסון, המילטון, מדיסון. ואני עונה להם שאני מכיר אישית את הג'פרסונים, ההמילטונים והמדיסונים שלנו. אוריאל הוא אחד מהם. הוא ייכנס לספר הזיכרון הממלכתי בזכות שני חוקי היסוד".

"זה לא יכול היה לעבור בכנסת של היום", אמר רובינשטיין, עוד אחד מהג'פרסונים שברק הזכיר, "בכנסת הנוכחית לא עבר אף חוק שיש בו גוון ליברלי, רק חוקים אנטי ליברליים קיצוניים שמוציאים שם רע לישראל בעולם כולו".

רובינשטיין, הזוג אלישבע ואהרן ברק ואוריאל לין. "הג’פרסונים, ההמילטונים והמדיסונים שלנו”" | צילום: איציק בירן

אירוניה נוספת טמונה בכך שאת חוקי זכויות האדם "השמאלנים" כביכול הוביל אז שר משפטים מהליכוד, דן מרידור, ויו"ר ועדת חוקה, אוריאל לין, גם הוא מהליכוד, יחד עם רובינשטיין משינוי, ובתמיכת דוד ליבאי מהעבודה והרב יצחק לוי מהמפד"ל.

“חופש ביטוי נשאר בחוץ”

במרבית הדמוקרטיות בעולם יש פרק חוקתי מפואר שמגן על זכויות אדם. בישראל, מאז הקמתה, התנגדו לכך, בעיקר המפלגות הדתיות שרואות בתורת ישראל את החוקה הנצחית. פוליטיקאים, במיוחד המשפטנים ביניהם, חלמו לכונן חוקה דמוקרטית־אזרחית, ניסחו הצעות מפוארות אבל נכשלו בזה אחר זה. ואז ב־1992, הצליחה קואליציית מרידור-רובינשטיין-לין במקום שקודמיהם כשלו. "זה היה מעשה נסים”, סיפר ברק. “מרידור הגיש את ההצעה לממשלת הליכוד בראשות שמיר וראה זה פלא - היא לא נפלה והגיעה לוועדה של אוריאל”. בשלב הזה, כדי לפצח את התנגדות הדתיים, היה צורך בפשרות. "נעשו פשרות כואבות שמפריעות למהפכה החוקתית, שממילא היא חלקית", אמר ברק בכנס. "חוקי היסוד מכירים בשמונה זכויות בלבד. רוב הזכויות החוקתיות המוכרות בעולם לא קיימות אצלנו. אין שוויון, אין חופש ביטוי". רובינשטיין השיב לו בפתגם ערבי: "כשאדם רעב, גם חצי פרוסה תספיק”.

בישראל, כבר עם הקמתה, השתמטה הכנסת מייעודה לכונן חוקה. 'פשרת הררי', שהגה ח"כ יזהר הררי קבעה שהחוקה תחוקק פרקים־פרקים, שיאוחדו לבסוף לחוקה שלמה. עד 1992 נחקקו תשעה חוקי יסוד, שעסקו בפרוצדורה של הדמוקרטיה: חוקי יסוד הממשלה, הכנסת, הצבא, השפיטה וכיוצ"ב. זכויות אדם היו מחוץ לתחום. הדתיים והחרדים חששו בעיקר מהזכות לשוויון שתכיר במעמדם השוויוני של גויים, נשים, הומוסקסואלים, והכי גרוע רפורמים. לכן אחת הפשרות הכואבות שאפשרו את קבלת 'כבוד האדם וחירותו', היתה הגליית השוויון וחופש הביטוי אל מחוץ לחוק. פשרה נוספת היתה שימור החקיקה שקדמה לחוק היסוד, ובמיוחד את ההגמוניה ההלכתית בדיני משפחה ומעמד אישי. והיתה פשרה נוספת, חיובית לשם שינוי, שתרם ח"כ יצחק לוי. בנוסח המקורי נכתב על הזכויות בהקשר המדינה הדמוקרטית. לוי טבע את הביטוי 'יהודית ודמוקרטית'. הוא התנה את תמיכתו בכך שהדמוקרטי לא יפגע באופי היהודי של המדינה.

גם לין הגן על הפשרות: "ויתרנו כדי להשיג קונצנזוס. נכון שזכויות חשובות לא נכללו, אבל ברגע שכתבנו שמטרת החוק היא 'כבוד האדם וחירותו', פתחנו מרחב הגנה גדול על זכויות אדם. הסכמנו ל'יהודית ודמוקרטית' כי לא ראינו את הקנאות הדתית אלא את הזכויות החברתיות והאישיות שהנחילה היהדות לעולם".

"בג”ץ ביצע פוטש"

הספר של לין כתוב היטב. "ספר מתח קונסטיטוציוני", אמר עליו עו"ד רענן הר־זהב. הוא מתאר את המאבקים הפוליטיים שהובילו לחקיקת חוקי היסוד. לימים, בפסק דין "בנק המזרחי", הפך אותם בית המשפט העליון לכלי שמאפשר ביטול חקיקת כנסת - כזו שהעותרים נגד חוק ההסדרה מייחלים לה היום. פסק הדין ניתן ברוב של שמונה שופטים נגד אחד, מישאל חשין, כשבראש ההרכב ישבו שני נשיאים: מאיר שמגר בשלהי כהונתו, וברק שהחליף אותו.

"בשבוע שבו ניתן פסק דין בנק מזרחי נרצח יצחק רבין", סיפר ברק, "לכן פסק הדין לא זכה להתייחסות הראויה. בהמשך קמה זעקה ציבורית כאילו בג"ץ ביצע הפיכה שלטונית, פוטש. הביקורת כוונה בעיקר כלפיי, כי שמגר כבר היה בחוץ. השאלה היתה האם מה שבית המשפט העליון עשה הוא לגיטימי או שישבו חבורה של 'כאילו־שופטים' שזכויות האדם חשובות להם ועשו מה שרצו. ולא היא. אוריאל לין היה מהיחידים שהשיב כבר אז שלא היה שום פוטש ופסק הדין שיקף במדויק את כוונת החוק. והספר שהוא מפרסם עכשיו מבסס את העובדה שהמהפכה נעשתה על ידי הכנסת ולא בית המשפט".