מחלת הצבעים של בוליביה

בפינות אחדות של העולם, שחזורי גבס של עמודים רומאיים, או שדרה של עצי זית, מעידים על עושרם של בעלי הבית. יש שיבחרו בשערי ברזל ענקיים, מזרקות ופסלים. מפגנים אדריכליים של עושר נוטים לצטט עבר מפואר ומלא עוצמה. מה יעשה, אם כך, העם הבוליביאני ששנים רבות חי תחת כיבוש, והוא מסתייג מהסגנון הקולוניאלי שהשאירו אחריהם הספרדים?

האדריכל פרדי מָמאנִי סילבסטרה החליט להעניק לעבר של עמו את העוצמה שמעולם לא זכה לה. הוא פיתח סגנון ייחודי, שמשלב מערבולת של צבעים עזים, נברשות בדולח ענקיות, ואינסוף צורות גיאומטריות המשתלבות זו בזו. הבתים שבנה בסגנון זה, הניצבים דווקא בעיר האפרורית אל אלטו, הסמוכה לבירה לה־פאס, שבבוליביה.

"נשארתי פועל"

עד השנים האחרונות התגאתה אל אלטו בעיקר בהיותה המטרופולין הגבוה ביותר בעולם, עם כמיליון איש המתגוררים בגובה מסחרר של 4,000 מטר. אף שהיא העיר השנייה בגודלה בבוליביה, רחובותיה מכוסי האבק לא הציעו אטרקציות מיוחדות — עד שהגיע ממאני, שהחליט להפריח את השממה העיצובית ולהפוך אותה לבירת האדריכלות האנדית החדשה. ממאני (כך מקובל לקרוא לו) הוא תושב העיר שהחל את דרכו בעולם הבנייה כבנאי, כאביו לפניו, ויצא לעזור בפרנסת המשפחה בהיותו נער. ואולם, הוא ידע כבר בגיל 10 שהוא רוצה ללמוד הנדסה אזרחית — וכך היה.

כיום, בגיל 45, ממאני לא רק מעצב ומתכנן בתים שאין דומה להם בעולם, אלא גם משמש מנהל עבודה באתרי הבנייה שלהם. אין לו משרד, הוא משרטט את התוכניות ללא עזרת מחשב, ומסביר בעצמו לבנאים מה צריך לעשות. ברזומה שלו כבר יש יותר מ־60 מבנים בסגנון שפיתח. "מעולם לא חדלתי להיות פועל. זה מה שעושה מאסטרו אמיתי, עבודה קשה: כזו שאתה מתחיל בעודך נקי, ומסיים כשאתה מלוכלך", הוא סיפר לעיתון הפרואני "לה רפובליקה". בראיון ליומון הצ'יליאני "לה טרסרה" לפני כשנה אמר כי "לעיר שלי, אל אלטו, היה דימוי עגמומי ומונוליטי מאוד. רציתי לתת לה חיים, למלא אותה בצבע".

את הרצון הזה ממאני מגשים כבר יותר מעשור, ואף פרץ את גבולות אל אלטו, בוליביה ואמריקה כולה. בשנה שעברה הוצגה תערוכה על עבודתו בבית הספר היוקרתי לאדריכלות AA בלונדון. כתבו עליה ב"ניו יורק טיימס" וב"ניו יורקר" והופק עליו סרט תיעודי. המבנים שהוא מתכנן זכו לכינוי (ספק לגנאי ספק לחיבה) צ'וֹלֵטָאס — שילוב של המילה צ'אלט (קוטג') עם המילים צ'ולו או צ'ולה, כינוי גנאי המתייחס לבני העמים האנדיים. ממאני עצמו לא אוהב את הכינוי. "אני יודע לקבל ביקורת, אבל עבורי היא תמריץ להגן עוד יותר על האדריכלות האנדית", הוא אמר ל"לה טרסרה". עבורו, הסגנון האדריכלי שהוא מוביל מייצג לא רק את מסורת בני אַיימָארַה — אחד העמים החיים בבוליביה, שרוב בניו מתגוררים באל אלטו — אלא של כל עמי רכס האנדים. "קוראים לסגנון כך מאחר שהוא מבוסס על תרבות רחבה, ויש בו נגיעות למקסיקו, אקוודור, פרו וצ'ילה. הוא מייצג את כל אמריקה הלטינית".

המבנים של ממאני נבנים לרוב לפי נוסחה אחידה. בקומה הראשונה הצמודה לקרקע יש חלל למסחר, בקומות השנייה והשלישית אולמות להופעות וריקודים, בקומה הרביעית דירות, ובקומה החמישית הפנטהאוז של בעלי הבניין. לפי הערכת העיתון "פייננשל טיימס", שפרסם כתבה על סגנון הבנייה, מחיר כל מבנה כזה נע בין 300 אלף דולר ל־600 אלף דולר. הצבעים העזים של המבנים, וכן הצורות הגיאומטריות המאפיינות אותם מתכתבים עם הבנייה המסורתית של בני איימארה ועם הבגדים המסורתיים שלהם. ממאני סיפר ל"לה רפובליקה" שההשראה הראשונית למבנים יוצאי הדופן שלו התעוררה לאחר שביקר באתר הארכיאולוגי טיוואנאקו, שבו שכנה עיר חשובה בתקופה שקדמה לאימפריית האינקה, ככל הנראה במרוצת האלף הראשון לספירה. "בטיוואנאקו הבנתי שאנחנו יכולים ליצור משהו שונה, שיזוהה עמנו ויצמח מתוך השורשים שלנו", הוסיף. כך, אלמנטים שונים בבתים שבעיצובו שואבים השראה ממאפיינים של המבנים שהתגלו בטיוואנאקו, כמו הצלב האנדי והמעגלים; והצבעוניות העזה, עם הרבה אדום, ירוק וכתום, היא מחווה אוהבת לפונצ'ו, לשמלות ולשקים שאורגים בני איימארה.

הממסד האדריכלי האקדמי לא אהב את הסגנון החדש שפיתח ממאני, ומבקרים אמרו על המבנים שלו כי הם מפגינים "טעם רע" ו"משוללי היגיון". ואולם האדריכלית האיטלקייה אליזבטה אנדרולי, שפרסמה ספר על עבודותיו, סבורה שהביקורת נובעת מצרות עין. "בפקולטות לאדריכלות פשוט מקנאים. המלמדים בהן רואים עלבון בכך שהם, שלמדו כל כך הרבה, לא הצליחו לפתח סגנון ייחודי, ודווקא בנאי פשוט עשה זאת לפניהם", היא אומרת.

ממאני משמר את המסורת האנדית לא רק בסגנון הבנייה, אלא גם באופן הביצוע. לפני תחילת הבנייה הוא מבקש את אישורה של פצ'אממה, אלת האדמה של האנדים. הוא לא שוכח להודות לה גם בסיומו של כל פרויקט, ומבקש מחילה — למקרה שפגע בה. "האדמה היא גוף חי", הוא מסביר. "כשאנחנו בונים, אנחנו חותכים חלק ממנה".

ענייה, אבל קצת פחות

הפריחה של הבנייה האנדית היא גם תולדה של פריחה כלכלית שעברה על בוליביה. היא אמנם לא נהפכה למדינה עשירה, ולמעשה היא עדיין מהעניות באמריקה הלטינית, אבל לפי נתוני משרד האוצר הבוליביאני, התמ"ג לנפש צמח מ־1,233 דולר בשנה, עם תחילת שלטונו של אֶווֹ מוראלס ב־2006, ל־3,076 דולר בשנה ב־2015. לפי נתונים של האו"ם, יותר מ־1.2 מיליון בני אדם, או כ־10% מהאוכלוסייה, נחלצו מעוני והצטרפו למעמד הביניים. השגשוג הכלכלי נזקף בראש ובראשונה לגאות בענף הסחורות ברוב אותה תקופה. המדינה העשירה במחצבים מייצאת בעיקר גז טבעי, שתופס נתח של 45% מכלל היצוא שלה. עם זאת, 2016 היתה שנה קשה עבור המדינה, שסבלה מירידה במחירי הסחורות ומהמשבר הכלכלי בברזיל השכנה. השגשוג בא לידי ביטוי גם בגידול בצריכה הפרטית, ובשיבה למולדת של בוליביאנים שיצאו לעבוד במדינות אחרות. קרלוס טורנסו, כלכלן פוליטי מהמכון ללימודים סוציאליים של אמריקה הלטינית, אמר בריאיון ל"פייננשל טיימס" כי השגשוג "הביא לנוכחות מוגברת של אנשי עסקים חדשים, ובהם גם בני איימארה. חלק מהם רואים בכך שלב ראשון בדרך להכללה חברתית של בני עמם". לשיטתו של ממאני, השינוי הוא בעיקר פסיכולוגי: "תמיד היו בני איימארה עשירים", הוא אמר ל"לה טרסרה". "ההבדל הוא שעכשיו הם לא מתביישים במורשת שלהם".

ציורי קיר בדרך לשיא גינס

לצבעוניות המשובבת של אל אלטו תורמים גם ציורי קיר של רוברטו ממאני ממאני (אין קשר לאדריכל), בן עם הקצ'ואה עם שורשי איימארה, והאמן הבוליביאני המצליח בעולם כיום. פרט לתערוכות שהוא מציג ברחבי העולם, ממאני ממאני עובד על פרויקט שאפתני במולדתו. יחד עם צוות של 40 אסיסטנטים הוא מצייר ציור ענק בהשפעה אנדית על שיכונים ציבוריים באל אלטו. ממאני ממאני החליט לבצע את הפרוייקט במתחם "וויפהלה" שבו שבעה בנייני ענקי בגובה 12 קומות כל אחד, והוא עתיד להתפרס על 2,000 מטרים רבועים. לא מפתיע, אם כך, שאחת השאיפות של ממאני ממאני היא שציור הקיר ייכנס לספר השיאים של גינס בתור הגדול בעולם מסוגו.

"בציור בוויפהלה אני מכניס את כל האנרגיה של האנדים. זה הפרויקט של חיי" סיפר ממאני ממאני בראיון ליומון הבוליביאני "לוס טיימפוס", וגם בעבודותיו, כמו בעבודות האדריכל פרדי ממאני, בולטים מוטיבים אנדיים קדומים והתכתבות עם דוגמאות האריגה והלבוש האופייניים לבני המקום. בראיון אחר, לאתר החדשות "יורוניוז", הוא סיפר על ההחלטה לצייר על קירות דיור ציבורי ושורשיה המקומיים: "במסורת האנדית יש את המונח 'איני' (Ainy) שמבטא את הרעיון שאדם צריך לחלוק את מה שנותנים לו".