אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
יש הישגים, אין תקציבים: הכדורעף הישראלי עולה להנחתה צילום: אורן אהרוני

יש הישגים, אין תקציבים: הכדורעף הישראלי עולה להנחתה

חמש קבוצות כדורעף ישראליות, של נשים ושל גברים, הגיעו העונה לשלבים מתקדמים בליגות אירופיות, חרף נחיתות משמעותית בתקציבים שעומדים לרשות המועדונים וענף שנאבק על מקומו

21.02.2017, 10:25 | שירלי זינגר

כשנעם כץ (40), מאמן האלופה ומחזיקת הגביע בכדורעף בארבע השנים האחרונות הפועל מילועוף מטה אשר־עכו, עונה לטלפון בצהרי היום הוא לא נמצא בעיצומו של תכנון המשחק הבא בליגת העל, וגם לא יושב מול סרטוני וידיאו ללמוד את היריבה הבאה או לחפש שחקני רכש לקבוצה שלו. את כל זה הוא יעשה לפני או אחרי העבודה, האימון והזמן שהוא מקדיש למשפחה. בצהרי היום כץ, מאמן בכיר שאף הוצע לו לאמן את נבחרת ישראל, נמצא בעבודה השנייה שלו — מורה לחינוך גופני בבית ספר יסודי.

קראו עוד בכלכליסט

כץ, מקיבוץ עין המפרץ, היה שחקן מטה אשר עד לפני תשע שנים ובמקביל למד לתואר ראשון במדע המדינה וקרימינולוגיה ולתואר שני במינהל ציבורי; אלא שכאשר פוטר המאמן דאז, הנהלת הקבוצה ביקשה ממנו להיכנס לנעליו. "עמדתי בצומת דרכים", הוא מספר, "אם להמשיך בתור שחקן, שזה יחסית מאוד קל ופשוט, או לנסות להרים את הקבוצה לגבהים חדשים, לפרוש ולעבור להיות מאמן — וזה מה שבחרתי. הבחירה הזאת שינתה לי את כל מסלול החיים כי תוך כדי חיפשתי עבודה שתתאים לחיים החדשים שלי. ידעתי שאם אני הולך להיות מאמן שרוצה להעלות את הקבוצה בחזרה על דרך המלך, אני חייב להיות מחויב ב־100%. לכן החלטתי להפוך למורה לחינוך גופני בבית הספר שצמוד לאולם נעמן שבו אנחנו משחקים ומתאמנים. הקרבה הזאת אפשרה לי להתפנות גם לאימוני הבוקר של הקבוצה".

נעם כץ, מאמן האלופה הפועל מטה אשר־עכו. "מילת המפתח להצלחה היא מחויבות", צילום: דורון גולן נעם כץ, מאמן האלופה הפועל מטה אשר־עכו. "מילת המפתח להצלחה היא מחויבות" | צילום: דורון גולן נעם כץ, מאמן האלופה הפועל מטה אשר־עכו. "מילת המפתח להצלחה היא מחויבות", צילום: דורון גולן

 

שחקן שהוא רפתן

כץ אינו יוצא דופן. ליגת העל הישראלית בכדורעף, על ההיסטוריה המפוארת שלה, ממשיכה להתנהל כליגה חצי־מקצועית שהרוב המכריע של שחקניה, מלבד הזרים, נאלצים להחזיק בעבודות ובעיסוקים נוספים כדי להתפרנס בכבוד. שחקנים רבים עוסקים באימון ילדים ונוער, משלבים לימודים אקדמיים וגם עובדים בעבודות חלקיות מסוגים שונים. בין שחקני ליגת העל ניתן אף למצוא שחקן שהוא זכיין של חומוסיה ואחר שהוא רפתן. כל זה לא עוצר את הקבוצות הבכירות בליגה מלהגיע להישגים בזירה האירופית. מטה אשר־עכו שיחקה העונה במוקדמות ליגת האלופות ולאחר שהפסידה לקבוצה האוסטרית החזקה טירול אינסברוק הגיעה עד לשמינית גמר גביע ההתאחדות האירופית (CEV CUP) שבו הפסידה לפנרבחצ'ה מטורקיה. מכבי יעדים תל אביב, קבוצה מפוארת ויריבה נצחית של הקיבוצניקים מהצפון, הגיעה לרבע גמר גביע האתגר האירופי. ביום שלישי האחרון הפסידה 3:0 במשחק הראשון לגלאטסראיי הטורקית. משחק הגומלין בטורקיה יתקיים ב־1 במרץ. גם קבוצות הגברים והנשים של הפועל כפר סבא התמודדו השנה בגביע האתגר, ואלופת הנשים, מכבי חיפה, הגיעה עד לסיבוב השני במוקדמות ליגת האלופות והודחה על ידי אלופת אירופה המכהנת, פומי קאזאלמג'ורה מאיטליה, שלב אחד לפני שמינית הגמר בגביע ההתאחדות.

ההתמודדות מול קבוצות אירופיות היא לא רק אתגר מקצועי אלא גם כלכלי. למשל, כדי שמטה אשר־עכו תוכל להשתתף במפעל האירופי נאלצו אוהדיה לממן את העלויות בעזרת פרויקט מימון המונים שגייס יותר מ־60 אלף שקל.

מטה אשר־עכו מול מכבי תל אביב. הישגים למועדונים ולא לנבחרות, צילום: אורן אהרוני מטה אשר־עכו מול מכבי תל אביב. הישגים למועדונים ולא לנבחרות | צילום: אורן אהרוני מטה אשר־עכו מול מכבי תל אביב. הישגים למועדונים ולא לנבחרות, צילום: אורן אהרוני

התקציבים של קבוצות ליגת העל מצחיקים ביחס למימון שעומד לרשות קבוצות כדורגל וכדורסל. ההשוואה אינה אל מול ה־25-30 מיליון דולר לעונה של מכבי תל אביב בכדורגל או לכ־100 מיליון שקל בעונה של מכבי תל אביב בכדורסל. שתי הקבוצות הבכירות בכדורעף בשנים האחרונות, מטה אשר־עכו ומכבי תל אביב, נהנות מתקציב שנתי של כ־1.7-1.8 מיליון שקל, שגם הוא הושג בקושי ואחרי מאבק שמתחדש מדי שנה. הקבוצות האחרות מסתפקות בתקציבים נמוכים בהרבה, שלא לדבר על ליגת הנשים. לשם השוואה, התקציב השנתי הממוצע של קבוצות בכירות בליגה הלאומית בכדורסל (הליגה השנייה בטיבה) הוא כ־2-3 מיליון שקל. ההשוואה לכדורגל מורידה אותנו כבר לליגה השלישית — ליגה א' — שאפילו בה ניתן למצוא קבוצות עם תקציב גבוה יותר משל אלופות הכדורעף.

אז איך הם עושים את זה? "אני חושב שמילת המפתח היא מחויבות", אומר כץ, "וגם האופי של כל בן אדם. החשיפה הנמוכה והפופולריות המצומצמת של הכדורעף גורמות לזה שבענף שלנו לא משתכרים כמו שאמורים להשתכר, על אף שהדרישות והמחויבות של השחקנים ושל כל הצוות גבוהות יותר מבקבוצת כדורגל. בקבוצה שלנו אנחנו מצליחים איכשהו לגרד את הגבולות גם ברמת המחויבות וגם ברמת התגמול — אנחנו מביאים שחקנים שיהיו מחויבים לקבוצה כך שהם יכולים לעשות עוד דברים קטנים במקביל, כמו ללמוד באוניברסיטה או לאמן ילדים, אבל גם להתאמן בבוקר ובערב.

"בכל ענף אחר, מאמן שהיה לוקח ארבעה דאבלים רצופים, אליפויות וגביעים, ומצליח להביא לאזור כך כך הרבה עניין היה יכול ללכת לישון בשקט בלילה; אלא שאני קם כל יום בשבע בבוקר לעבודה בבית הספר עם חיוך. אני חושב שבסופו של דבר מה שחשוב זה לא רק כסף אלא גם הסיפוק".

"לב הבעיה נוצר מזה שהכדורעפן הישראלי הפך להיות מקצוען באיך שהוא מסתכל על עצמו — בכמות האימונים ובאיכות ההתייחסות שהוא דורש מהמועדון — אבל למעשה ליגת העל היא רק חצי מקצועית. זה יוצר מתח", אומר עמרי שוורץ (29), הליברו המוערך של מכבי תל אביב ונבחרת ישראל. "הספורטאי עצמו, השחקן, גם אם הוא עושה עוד דברים במקביל, מתייחס אל עצמו כאל מקצוען. האימונים בשבילו זה קודש, המשחקים זה קודש".

עמרי שוורץ, שחקן מכבי תל אביב. "הכדורעפן הישראלי הפך למקצוען", צילום: אלעד גרשגורן עמרי שוורץ, שחקן מכבי תל אביב. "הכדורעפן הישראלי הפך למקצוען" | צילום: אלעד גרשגורן עמרי שוורץ, שחקן מכבי תל אביב. "הכדורעפן הישראלי הפך למקצוען", צילום: אלעד גרשגורן

שוורץ מתאר מציאות ספורטיבית שכוללת כחמישה אימונים בשבוע ושני משחקים, שאיתה הוא מתמודד במקביל ללימודיו לתואר שני בפסיכולוגיית ספורט במרכז הבינתחומי הרצליה ולשלושה־ארבעה ימי עבודה בשבוע בעסק המשפחתי. "רק שחקן מאוד בכיר יכול לחיות מכדורעף וגם את זה הוא יכול לעשות עד גיל 24 בערך; אז הוא כבר יהיה חייב לפתח את עצמו בתחומים אחרים כי הוא ירגיש שהעתיד הכלכלי שלו יכריע", מסביר שוורץ. לדבריו, "אנחנו לא מתנהלים בוואקום והעולם הקפיטליסטי דוחק. אחת הנקודות הרגישות היא לפני או אחרי תואר ראשון. שחקנים טובים ולגיטימיים בליגת העל פשוט נושרים ונעלמים. הם לא רוצים לשחק יותר למרות שהם אוהבים את זה. הם פשוט יודעים שמבחינה חומרית הם לא יקבלו הרבה".

מתעמלות באיגוד הכדורעף

יש גם מי שמסרב להתבשם מההצלחה היחסית של הענף. "הישגים אני בוחן דרך הנבחרות הלאומיות. ההישג של נבחרת הנשים, שאימן אריה זלינגר ועלתה ב־2011 לאליפות אירופה — זה הישג. או דרך שחקנים ישראלים שמשחקים בחו"ל. כיום יש שחקן ישראלי אחד — אלכס שפרנוביץ — שמשחק ביוון. וחוץ מזה, המצב בקאנטים", אומר שחקן ומאמן עבר בכיר. "מועדון שמצליח במסגרת אירופית זה לא הישג. עם כל הכבוד למכבי תל אביב, כיום מדובר על קבוצה שמורכבת משלושה זרים ומתאזרח ברזילאי, מה שמשאיר מקום רק לשני ישראלים על המגרש".

לדבריו, "הבעיה של הספורט הישראלי בכלל, ושל הענפים הקטנים בפרט, היא ניהול. האנשים הלא נכונים מגיעים לראש המערכות מכיוון שהמרכזים של האגודות מחליטים מי יהיה היו"ר של האיגוד המקצועי. אם מרכז מכבי יותר חזק משל הפועל אז הוא מקים איזו ועדת צ'יקמוק לענייני יושבי ראש ובשבוע אחד הוא מחליט מי יהיה היו"ר של האיגוד שהוא שולט בו. לעתים נדירות התפקיד מתאים לאדם שנבחר.

"רמת הניהול אצלנו מאוד נמוכה. לדוגמה, בהנהלת איגוד הכדורעף יושבות היום שתי מתעמלות שנכנסו במינוי של מכבי כי בכל הנהלה צריך שיהיו 30% נשים. אין להן מושג בכדורעף או אפילו עד כמה משחקים כל מערכה (הכוונה היא ל־25 נקודות שדרושות להשגת ניצחון במערכה רגילה, ש"ז). זה עצוב. למה אין כסף? הכל מתחבר לרמת הניהול".

“הנהלת איגוד הכדורעף היא כמו דירקטוריון וחובה שיהיו בה אנשים מתחומים אחרים”, אומר אביתר דותן, יו”ר האיגוד. “הנשים שחברות היום באיגוד ראויות לחלוטין והן נשות ספורט שמביאות תפיסות חדשות. אני נבחרתי לתפקיד על ידי מרכז מכבי, למרות שאני איש הפועל, בזכות היותי איש כדורעף ובזכות הרזומה הניהולי שלי, ובעידן הנוכחי ביצענו מהפך ניהולי”.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות