יעקב שופר: הצלם שתיעד פנתרים בנעלי בית

בחור צעיר ונאה יושב על ספה בביתו. הוא נראה נינוח. הוא מביט אל המצלמה במבט מהוסס. בינו ובין המצלמה ענן של עשן סיגריה. בדמותו הכריזמטית יש משהו עכשווי - בקלות אפשר היה לטעות ולחשוב שהתצלום הזה נעשה בשנה־שנתיים האחרונות. רק הדגל השחור התלוי מעל ראשו, שעליו הכתובת "אין מחיר לחופש - הפנתרים השחורים", ממקם אותנו בשנות השבעים של המאה הקודמת. לתמונה זו יש כוח המשגר את הסיפור של העבר להווה ומבקש לשאול על החברה של היום.

הצילום הוא חלק מהתערוכה "ילידי הארץ" של הצלם יעקב שופר (70) המוצגת בימים אלו במוזיאון ישראל. בתערוכה 24 תצלומים בשחור־לבן של פעילי הפנתרים השחורים, והיא מספרת את הסיפור המיתולוגי, שנראה שטרם הגיע לפתרון, של הפנתרים. סיפור על מאבק עיקש של אלפים שמחו כנגד האפליה המכוונת של הממסד כלפיהם, נגד ההתנשאות הזחוחה, ההזנחה והעוני.

זוהי רק הצצה חטופה לפרויקט צילום נרחב ומרתק שנמשך לאורך חמש שנים, מ־1978–1982, וכולל 320 עבודות ומאות שעות הקלטות של שיחות שניהל שופר עם המצולמים, פעילי הפנתרים השחורים, בשכונות מוסררה והקטמונים בירושלים, הלוחמים ששכבו על הגדר, אלה שהגיעו לכל הפגנה וספגו אלימות משטרתית, נעצרו ונלקחו למאסרים מתמשכים שבמהלכם הושפלו ועונו.

הדימויים הצרובים בתודעה הקולקטיבית־ישראלית של הפנתרים השחורים הם מהפגנות ברחובות. שופר צילם את הפנתרים דווקא במרחב הביתי שלהם, תצלומים מלאים ברוך ואנושיות שצפים מעל העוני והזנחה המבצבצים מכל תצלום. האופן שבו נעמדים המצולמים מול מצלמתו של שופר מעורר הזדהות באופן מיידי. אלו דימויים חדשים ומקוריים בכל הנוגע לייצוג החזותי של הפנתרים השחורים בתודעה הישראלית ומכאן חשיבותו הרבה של הפרויקט.

"אנחנו חיים בעולם של דימויים", מסביר שופר בראיון, "והדימוי של האנשים האלה שנוצר בממסד ובעיתונות היה קשה ביותר. החברה הישראלית נכנסה לחרדה; הממסד, העיתונות, החוקרים החברתיים באקדמיה, כולם ראו בפנתרים איום, עשו להם דה־לגיטימציה, וגם אם לא היו פושעים, דאגו להפוך אותם לכאלה, אני ראיתי אותם כבני אדם". שופר צילם את האנשים כשהם שרויים במצב של הרהור פנימי, כאשר נוצרה כבר אינטימיות וקרבה אחרי שגילו בו אמון.

על תצלום של בחור בכובע וסקסופון צעצוע תחוב בפיו מסביר שופר: "במשך שבועות רבים הייתי מגיע לשכונת הקטמונים לבית של שלושה אחים (יניב, דוד ויהודה סוויסה). המשחק ששיחקנו היה מה הם חושבים עליי. 'אתה האשכנזי', הם אמרו".

בצילום מופיעה דמות האמן כפי שראה אותה המצולם יהודה סוויסה, סקסופון צעצוע תחוב בפיו, אוחז מטאטא קש בשתי ידיו, כאוחז כלי נשק, בעוצמה שיכולה להתפרש כמגינה אך נכונה גם לתקוף, ולאחריו אולי מטאפורה למצלמתו של שופר, אילוסטרציה לאמן שיכול לעסוק במותרות. עיניו של המצולם מלאות כעס וזלזול, אך עם זאת, ההתחפשות נותנת לו לשהות ולו לרגע אחד במקום שבו המצלמה לא מייצגת את הממסד השופט, אלא נותנת חופש להיות ברגע של פנטזיה.

"הגעתי עם המון שקט", מספר שופר, "יושבים, מכירים, והם רוצים לספר, בעיקר על המצוקות, ואני הקשבתי, מוציא מכשיר הקלטה, אחר כך את המצלמה, שואל אם אפשר לצלם ולאט לאט הם מתחילים להתעלם ממני.

"התחלתי לצלם כשהיו כבר שקועים בתוך עצמם. כי ברגע שנהיים יותר מדי מודעים יורד מסך, מסכה חוסמת שלא מאפשרת להיפתח".

לשאלה כיצד הצליח שופר קיבוצניק אשכנזי - אז מקיבוץ שדה יואב והיום עין השופט, לרכוש את אמונם של המצולמים, הוא עונה: "חמש שנים זו תקופת זמן ארוכה שבה נבנית בהדרגה מערכת של קשרים. עובדים סוציאליים, מנהיגי חבורות רחוב או מנהיגים פוליטיים עזרו לי להגיע אל האנשים. הפגישו אותי עם סעדיה מרציאנו (ממנהיגי הפנתרים וחבר בכנסת התשיעית - ע"ב) וכשהסתובבתי עם סעדיה, קיבלתי לגיטימציה לפעול".

פרויקט הצילום שהתחיל במסגרת לימודיו כסטודנט בבצלאל, זיכה את שופר בשתי מלגות הצטיינות ומלגת מחקר. ב־1983 זכה בפרס הצלם הצעיר של מוזיאון ישראל. באותה שנה הוצג הפרויקט במוזיאון חיפה ויצא לאור ספר הכולל את התצלומים ועדויות המצולמים. מאז הוא די נשכח, עד שלפני שנתיים תרם שופר את הפרויקט לאוסף מוזיאון ישראל. "שופר הוא תחנה מאוד חשובה בצילום הדוקומנטרי הישראלי, והקשר שנוצר בין שופר למוזיאון חשוב על מנת להבין את הצילום החברתי־דוקומנטרי של ימינו", אומר אוצר מחלקת הצילום במוזיאון ישראל, ד"ר נעם גל. "היינו צריכים לחלץ את העבודה הזאת מתהום נשייה, כיוון שאחרי הפרויקט הזה יעקב הוציא ספר נופים ואחריו פרש מהעשייה האמנותית".

ההחלטה האוצרותית להקצות לתערוכה חלל קטן יחסית מעוררת תהיות, כמו גם ההחלטה לא לכתוב את שמות המצולמים - בחירה אמנותית של שופר שזכתה לביקורת נרחבת במקומון "ידיעות ירושלים". כתגובה על היעדר השמות, החליט הפעיל החברתי ראובן אברג'ל, ממנהיגי הפנתרים השחורים והפעיל החברתי להעביר סיורים חינמיים בתערוכה ובהם סיפוריהם של האנשים שמאחורי הצילומים.

"בכך שאין כתוביות של השמות, המוזיאון משאיר את האנשים שקופים. כאילו לפנתרים השחורים אין אבא, אין אמא, אין עבר, אין הווה ואין עתיד", אומר אברג'ל. עם זאת, גם הוא סבור שלעבודתו של שופר חשיבות הסטורית גדולה: "אלמלא האיש הזה האנשים שהכרתי, שנמצאים בזיכרוני, היו נותרים אנונימיים. אלה האנשים ששכבו על הגדר ונעלמו מההיסטוריה, הם ישבו בבתי סוהר הרבה שנים כי המשטרה חיסלה חשבונות עם כל החיילים של הפנתרים".

• ב־21 במרץ יתקיים שיח בתערוכה בנוכחות שופר, ד"ר גל ואברג'ל.