אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
יחסי עבודה טובים עם נשיאת העליון: "אגרוף ברזל בכפפות משי" צילום: נועם מושקוביץ'

יחסי עבודה טובים עם נשיאת העליון: "אגרוף ברזל בכפפות משי"

כך כינה חיים צדוק את אהרן ברק, והתיאור הולם את שרת המשפטים איילת שקד שכעת מבקשת לנתץ את מורשתו

26.02.2017, 08:23 | משה גורלי

שרת המשפטים איילת שקד שטחה את השקפת עולמה בכתב העת "השילוח" במאמר "מסילות אל המשילות", שבו פירטה את האני מאמין שלה: לחזק את הממד היהודי בצימוד "יהודית־דמוקרטית", שמגדיר את זהותה החוקתית של ישראל, ולחזק את המשילות שמסורסת, הן על ידי ריבוי החקיקה הלא אחראית בכנסת והן על ידי האקטיביזם המשפטי שמיוחס לבית המשפט העליון. חוץ מזה, שקד היא ימין, ואפילו ימין קיצוני, ובית המשפט נתפס במחנה שלה כשמאל.

האקטיביזם השיפוטי מזוהה עם אהרן ברק. ההתמודדות של פרופ' דניאל פרידמן עם מורשת ברק היתה דרבי בין שני ענקי משפט. שקד היא לא פרידמן, אבל ניתן להשוותה לברק באמצעות המחמאה שנתן לו בזמנו שר המשפטים שמינה אותו חיים צדוק: "אגרוף של ברזל בכפפות של משי".

לא כמו פרידמן

האסטרטגיה הזו מבדילה אותה מפרידמן, שמעולם לא עטה כפפות משי והלם בעליון ובמערכת המשפט בחדווה קולנית ומתריסה. לשקד סגנון שונה. היא כוננה יחסי עבודה טובים עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור וכן עם מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור. היא יודעת להקשיב, לקדם, לגייס תמיכה פרלמנטרית, אבל היא לרגע לא שוכחת למה היא כאן. דחיפתה למינוי אביחי מנדלבליט ליועמ"ש היתה רק המבוא לדבר האמיתי שבו חזינו ביום רביעי האחרון. כדי להבין את גודל ההישג, שתמונת הראי שלו היא התבוסה של בית המשפט העליון, חשוב להציג כמה השוואות בין פעם להיום.

בתקופת נשיאותו של ברק מונו 12 שופטים לבית המשפט העליון, 11 היו מועדפיו, ורק אחד, אדמונד לוי, מונה בניגוד לרצון העליונים. בתקופת ביניש־פרידמן מונו שמונה שופטים לעליון, והחלוקה ביניהם היתה פחות או יותר שקולה. במינוי הראשון בתקופת שקד־נאור לא מונה אפילו אחד שמזוהה עם העליון של פעם, שופט ליברלי שנושא בתרמילו זכויות אדם.

אהרן ברק, נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, צילום: נועם מושקוביץ אהרן ברק, נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס | צילום: נועם מושקוביץ' אהרן ברק, נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, צילום: נועם מושקוביץ

והנה עוד הבדל. בעבר לא היה ניתן להעביר מינוי שבית המשפט העליון הכריז עליו כסדין אדום. בית דין לא היה עוזר במקרה כזה. הדוגמה הבולטת היא הניסיון של שרת המשפטים ציפי לבני למנות את פרופ' רות גביזון בניגוד לדעתו של ברק. גם התוצאה, שיתוק של שנתיים במינוי שופטים, לא הזיזה לברק ולביניש שירשה את כיסאו. הגביזון של היום הוא יוסף אלרון. השופטים הקימו מהומת עולם, השמיצו את אלרון, הודיעו שהוא "לא קורץ מהחומר המתאים", והתוצאה הסופית — אלרון נבחר פה אחד בוועדה.

עד וכולל תקופת ברק שלט בית המשפט העליון במינויים. הרוב הנדרש היה רגיל, ולשלושת נציגי העליון בוועדה לבחירת שופטים הצטרפו לפחות שני חברי ועדה נוספים, כשהרוב בדרך כלל היה גדול יותר, כי מרבית שרי המשפטים העריצו את ברק ונענו לו. חוץ מהשליטה המספרית, שלט ברק במינויים הזמניים לעליון שמרביתם נבחרו בהמשך למינוי קבע. ועוד הבדל חשוב: ברק נהנה מיוקרה וממעמד ציבורי חסרי תקדים, והימין של פעם היה מנחם בגין ודן מרידור, כשהאופוזיציונרים הקולניים יותר לבית המשפט, רובי ריבלין ומיקי איתן, לא מתקרבים לווליום האלים של יריב לוין היום.

ב־2006 פרש ברק, ומול העליון של ביניש קמו פוליטיקאים אפקטיביים יותר. גדעון סער העביר את החוק שחייב רוב מיוחד של שבעה מתוך תשעה חברי ועדה כדי

למנות שופט לעליון. השופטים התנגדו כי השינוי הזה חייב אותם לפשרות גדולות יותר. בחסותן הצליח פרידמן להעביר כמה מינויים בניגוד לדעת שופטי העליון. בנוסף, ביטל פרידמן את המינויים הזמניים, ובכך שלל מהעליון יתרון נוסף.

ברית עם לשכת עוה"ד

שקד התגלתה כאפקטיבית אף יותר. היא כרתה ברית עם לשכת עורכי הדין וגיבשה רוב בוועדה. סייעה לה העובדה שנציג האופוזיציה בוועדה, רוברט אילטוב מישראל ביתנו, היה במחנה שלה הן כנציג אופוזיציה וכעת כנציג קואליציה. ועכשיו יש מאזן בוועדה: מול ברית הפוליטיקאים והלשכה (שישה חברים) עומדים שלושת נציגי העליון עם זכות הווטו שבעבר התנגדו לה, וכעת הפכה לכלי חוקתי חשוב שאין לגעת בו.

הברית שקד־נווה דחקה את השופטים למיעוט, וכשלמיעוט הזה אין מנהיגות, נכפה עליו למזער נזקים ולהיגרר לפשרות שמצעידות לעליון ארבעה שופטים חדשים, שבלשון השרה מייצגים טוב יותר את עמישראל. וזה אומר: שום ליברל שזכויות אדם קרובות ללבו.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות