צילום: Rolando Guerzoni
האמנית אנילה רוביקו: "מעולם לא היה לי בית"
רוביקו נאלצה לעזוב את אלבניה כדי ליצור. עבודה שלה תוצג בתערוכה "אין כמו בבית" במוזיאון ישראל
"נושא הבית היה משמעותי בחיים שלי מאז ומתמיד", אומרת האמנית האלבנית אנילה רוביקו. "גדלתי במדינה שעברה הרבה מאוד שינויים באותה התקופה, עזבתי לחו"ל וחייתי שם כזרה, וכשחזרתי נתפסתי כזרה שוב. לא היה לי בית אמיתי אף פעם, לכן השאלה 'מהו בית?' החלה לרדוף אותי".
רוביקו, שנושא הבית מקבל מקום גם בעבודותיה, תציג את אחת מהן בתערוכת הענק "אין כמו בבית" שנפתחה אתמול במוזיאון ישראל בירושלים (עד 29 ביולי). בתערוכה, שאצרה עדינה קמיאן־קשדן, יוצגו כ־120 יצירות שיש להן זיקה לבית ומעלות שאלות כמו 'מה הופך מקום לבית?' ו'מה תפקיד הבית בחיינו?'.
רוביקו, שמלבדה יציגו אמנים מגוונים - ממרסל דושאן ועד אמנים ישראליים עכשוויים כמו עלית אזולאי - תציג בית קטן עשוי נייר, כמו בספרי ילדים. "זו עבודה משנת 2008", היא מספרת, "והשימוש בנייר הופך את הבית לקל ושברירי מאוד. מלבד זאת, משום שמעולם לא היה לי כסף לרכוש רהיטים וחפצים יקרים, הם כולם מוצגים על גבי קרטון. השימוש בתאורה הופך את החומר הקל והזול הזה למשהו שנראה יקר, הוא נוצץ כמו יהלומים".
רוביקו (46) נולדה באלבניה בתחילת שנות השבעים, תקופה שבה היתה המדינה תחת שלטון קומוניסטי רודני. בשנות השמונים והתשעים חוותה המדינה מהפכות, שהובילו להנהגה חדשה ודמוקרטית ובעקבותיהן נפתחה אל מדינות המערב. ב־1993, כשהיתה בת 23, עברה למילאנו כדי ללמוד אמנות ונשארה שם כדי ליצור, אך רק ב־2005 התחילה לעבוד עם גלריות מסחריות. "נדרש לי זמן להרגיש חזקה מספיק לגבי העבודות שלי".
מתי התחלת לעסוק בנושא הבית?
"מהרגע הראשון. כחלק מהמחקר שלי בחנתי גם את נושא הנשים באמנות והבנתי שהבית תמיד היה מוטיב מרכזי בו. גם בימינו הגבר לרוב דואג לפרנסת הבית, אבל לאשה יש יותר כוח כי היא מבלה יותר זמן בבית. לכן רוב העבודות שלי עוסקות גם באינטימיות, בנשיות וביחס והתשוקה לבית".
בשש השנים האחרונות חיה רוביקו לסירוגין בטורנטו שבקנדה, במילאנו ובדרום טורקיה. "הבעל שלי קנדי, ואנחנו מגיעים לשם בכל שנה בחורף. דווקא בתקופה שבה כולם נוסעים אנחנו מגיעים, אני מרגישה שהבידוד היחסי יעיל לעבודה שלי. בדרום טורקיה יש לנו בית. גם היא מדינה שעוברת לא מעט שינויים, ואף שלא כולם לטובה, המקום שאנחנו גרים בו לא מיושב מאוד ואני מצליחה להרגיש בו כמו פעם".
את מרגישה שכן יש לך בית?
"גיליתי במהלך השנים שבית לא קשור לקירות. גם כשקניתי את הבית הראשון בחיי, לא היתה לי הרגשה של בית. מה שכן נותן לי הרגשה כזו הוא ריח פאי התפוחים של אמא שלי, שברגע מחזיר אותי לילדות".
אף שהיא כבר לא חיה באלבניה, היא נבחרה לייצג את המדינה בביאנלה בוונציה ב־2011. "לא הייתי ברשימה הרשמית של המציגים בביתן, אבל היתה שם אוצרת איטלקית שהתעקשה שאשתתף. כשהיא פנתה אליי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לייצג את המדינה הזאת, שהשחיתות והאלימות בה רבות והכסף נחשב לערך עליון. בסוף הבנתי שהצגת העבודות שלי היא הנשק הכי טוב כדי להפיץ את העקרונות שלי ולהשמיע את הקול שלי".
תגובה אחת לכתיבת תגובה