צילום: איי אף פי
הפשע המגדרי: למה אנחנו מגלים סובלנות כלפי אלימות גברית, אבל מסרבים לסלוח לנשים
מריאן פרטינגטון מנסה לסלוח לרוזמרי ווסט, שרצחה את אחותה - כי היא חושבת שהדרך היחידה לשבור את המעגל של אלימות נשית היא להבין אותה
יש ביקור אחד שאף אחד לא רוצה לחוות: שוטרים שמגיעים הביתה כדי לדווח שאחד מבני המשפחה נרצח. ביקור כזה בבוקר שבת של מרץ 1994, הביא לקיצן 20 שנה שבהן מריאן פרטינגטון לא ידעה מה עלה בגורל אחותה לוסי, שנעלמה בדצמבר 1973 בזמן שהמתינה לאוטובוס בצ'לטנהאם. לוסי היתה בת 21 ובשנת הלימודים האחרונה שלה לתואר בספרות באוניברסיטת אקסטר. שני עשורים עברו עד שגופתה התגלתה והאמת העגומה באשר למותה נחשפה: היא עונתה, נרצחה, בותרה ונקברה במרתף בבית ברחוב קורמוול 25 בגלוצ'סטר, לצד קורבנות נוספים של הרוצחים הסדרתיים פרד ורוזמרי ווסט. פרד ווסט התאבד בכלא ב־1 בינואר, 1995. בנובמבר אותה השנה הורשעה רוזמרי בעשרה מקרי רצח, כולל אלה של בתה בת ה־16, בתה החורגת בת השמונה והמאהבת ההרה של בעלה. היא נידונה למאסר עולם בלי אפשרות לחנינה.
"מותה של לוסי היה ממושך וכרוך בניצול מיני, באכזריות ובעינוי", אומרת מריאן, "אבל לא יכולתי לדבר עליו מבלי להתמודד עם הזוועות שאירעו לה. לא היה לה קול. פיה נחסם. הרגשתי שאם לא אדבר על מה שקרה, זה כאילו אני עצמי מתתי".
מריאן עובדת עם ארגון חילוני בשם "פרויקט הסליחה". היא מספרת את הסיפור שלה לאסירים ואסירות במסגרת עבודה לשיקום אסירים. ב־2004 היא כתבה לרוזמרי ווסט - שהפכה לאחת הנשים השנואות בבריטניה - מכתב מלא באמפתיה וחמלה. בתגובה, ווסט ביקשה שלא תיצור איתה שוב קשר. לא היה קל לפרטינגטון למחול לרוזמרי ווסט: היא היתה צריכה להתאמץ כדי להפוך אותה מדמות שטנית לאנושית: "כששמעתי שהיא עברה התעללות מינית חמורה בידי אביה ואחיה, ונחטפה מתחנת אוטובוס בגיל 16, זה נשמע לי הגיוני". פרטינגטון לא מתרצת את מעשיה של ווסט, אלא מנסה להבין איך זה לגדול בסביבה שכזו. "האם הייתה שם אהבה? אולי זה היה רק פחד? כיצד אפשר ללמוד לאהוב כשאין שום אהבה?", היא תוהה.
היסטוריה של אלימות
בעבר, כוח ואלימות נשית זכו להערכה. נשים לוחמות כמו ז'אן ד'ארק, בודיקה (מנהיגה קלטית שהובילה מרד נגד הרומאים) או הלוחמות האמזוניות הפכו לדמויות מיתיות. בהיסטוריה המודרנית, יותר נשים בחברות המערביות והלא־מערביות לוקחות על עצמן תפקידים בכירים בצבא. נשים הוכיחו שביכולתן להשתמש באלימות בדרכים שמדגימות בחירה ופעולה עצמאית - אם כי לעתים בצורות מחרידות. כך למשל, הנאצים הכשירו חצי מיליון נשים לשירות צבאי, מתוכן 3,400 שירתו כשומרות במחנות ריכוז. רק מעטות מהן הועמדו לדין על פשעי מלחמה.
ב־1997 ביקרתי לראשונה ברואנדה, שלוש שנים לאחר רצח העם שבוצע במדינה. בראיונות שערכתי עם ניצולים ותוקפים גיליתי להפתעתי שבאירועים ההם היו מעורבות נשים רבות. הן לקחו חלק כמשקיפות מהצד, כמסיתות ואפילו כדמויות מרכזיות ברצח העם, בדומה למה שקרה בשואה. מעדות אחת, מצמררת - שהטרידה אותי בייחוד כיוון שכללה היכרות אינטימית עם תקופת הילדות - למדתי שהיו נשים שנהגו לפזר פלפלים חריפים מסביב לבתים, כדי שאלו יגרמו לילדים שהוסתרו להתעטש וכך הם יתגלו ויובלו למותם.
מאז שנות השבעים, ההתמקדות היא לרוב באלימות של גברים כלפי ילדות ונשים. בדרכים רבות, ההתמקדות הזו שינתה את המסגרת שבה מאפיינים את האלימות - בייחוד אלימות כלפי אנשים קרובים ובני משפחה - לכזו שקשורה ברובה למגדר. זה לא מפתיע, שכן הפער בין המינים במקרי הפשע המתועדים הוא ידוע: גברים מבצעים יותר פשעים מאשר נשים, מעורבים יותר בפשעים רציניים ואלימים (הם אחראים ל־80% מהפעולות האלימות) ובעלי סבירות גבוהה יותר להיות עבריינים חוזרים. הם גם בעלי סבירות גבוהה יותר לרצוח את בנות הזוג שלהם, להיות מורשעים באלימות בתוך המשפחה ולבצע פשעים מיניים.
אבל הסטטיסטיקה הזו אינה גורסת שנשים לא מבצעות פשעים. הדרך שבה מתייחסים אליהן הפכה לחלק מרכזי במחקר הקרימינולוגי. "קרימינולוגים בארצות הברית טענו שתנועת שחרור האשה תוביל לגל של פשעים אגרסיביים", אומרת פרנסס הידנסון, קרימינולוגית ומרצה אורחת בלונדון סקול אוף אקונומיקס. "אחוז הנשים שמבצעות פשעים גדל בשיעור קל, אבל לא ראינו זינוק. אנחנו מדברים על תרומה צנועה לפשע ועל תגובה מוגזמת לכך, כולל יחס סנסציוני לעברייניות". לרוב, נשים מבצעות פעולות אלימות נגד אנשים שהן מכירות - בדרך כלל אנשים פגיעים או כאלה הנמצאים תחת טיפולן, כמו ילדים, קשישים ואנשים עם מוגבלויות. הפשעים שלהן מבוצעים בפרטיות ובסביבות טיפול אינטימיות, יותר מאשר בציבור. בנוסף, נשים מעורבות, אם כמשקיפות מהצד ואם כמנהיגות, בפשעים אלימים הקשורים לפגיעה ב"כבוד המשפחה", לטרור ולסחר בבני אדם.
דו"ח שפרסם לאחרונה משרד המבקר של המשטרה הבריטית על אלימות בשל פגיעה ב"כבוד המשפחה", הטלת מום ונישואים בכפייה, מצא שגם גברים וגם נשים לוקחים בכך חלק. "קרובות משפחה יכולות להיות מעורבות בעידוד האלימות וההתעללות באמצעות שיחות לא רשמיות, בהפעלת לחץ על בני משפחה לפעול כדי לשמור על כבוד המשפחה, או בסיוע בארגון האלימות", נכתב בדו"ח. "הן גם יכולות להיות מעורבות ישירות באלימות וברציחות".
כמו כן, נרשמת עלייה מתמדת במספר הנשים המעורבות במעשי טרור בבריטניה (אם כי עדיין מצומצם) - בדומה למה שאירע בשנות השמונים בצפון אירלנד ובגרמניה. ב־2014 נעצרו בבריטניה 35 נשים בגין עבירות הקשורות לטרור, זינוק של פי שלושה בתוך חמש שנים.
עורכת הדין הבריטית הלנה קנדי עמדה בראש ועדת חקירה שבדקה סחר בבני אדם בסקוטלנד ב־2010–2011. "יש תפיסה שגויה כאילו נשים אינן מעורבות בסחר בבני אדם, אלא בתור קורבנות", היא אומרת. ההנחה של המשטרה ופקידי רשות ההגירה שמגיעים לזירה היא שעליהם לחפש סוחרים, אך אלו גילו להפתעתם שנשים מנהלות רבים ממכוני העיסוי, הסאונות ומקומות אחרים שאליהם הגיעו הנשים שנסחרו. "ברבים מהמקרים שהתגלו, הנשים הפכו להיות הדרג הניהולי", מגלה קנדי. "חלקן נהגו בנשים האחרות באופן נורא ואכזרי".
להתנהג כמו אשה
במאי 1993 הורשעה האחות בוורלי אליוט, שכונתה בתקשורת "מלאכית המוות", ברציחת ארבעה ילדים ופגיעה בילדים אחרים. אחד היומונים הבריטיים פרסם אז את הדעה הבאה: "נשים צריכות לגדל, לא לפגוע. לרוב זה מה שהן עושות. אפילו היום, האלימות היא נחלתם של הגברים. אך אחיות אמורות להיות ההתגשמות של טיפול נשי. הן המלאכיות של כותרות העיתונים. כשנשים עושות דברים כאלו, זה נשמע לא טבעי, אכזרי, סטייה נגד הטבע שלהן". בכך תמצת העיתון את טענת המהותנות הביולוגית (Biological Essentialism), כלומר שנשים מטבען מתוכננות לטפל ולטפח, ולא לפגוע ולהרוג.
גברים אמנם מבצעים יותר פשעים אלימים מנשים, אך האם המוח והגוף שלנו אחראים לפערים בפשיעה בין שני המינים, באמצעות גנים וכימיקלים? האם נשים שמבצעות פשעים אלימים למעשה סוטות מהנורמה הנשית? בעוד שאלימות גברית זוכה לתקפות מסוימת (למשל בזמן מלחמה) או לסובלנות מצד החברה (למשל בקטטת פאב), היחס לאלימות נשית שונה לגמרי. אנחנו מרחמים על האשה שביצעה פשעים נתעבים כאלה, או מנסים להרחיק עצמנו ממנה בכל כוחנו. במקום להזדהות איתן, קל יותר לסווג כל אשה שמתעללת או רוצחת כיוצאת דופן; מקרים ספציפיים זוכים למעמד מיתי, והעברייניות שעומדות מאחוריהם הופכות מושא לרחמים או להשמצות. אין שום ניסיון להבין אותן. הדימוי שפושעות מייצרות הוא חזק יותר, כי הוא נתפס כסטייה של המגדר.
דרך נוספת להתכחש לאלימות הנשית היא לטעון שנשים פועלות רק תחת השפעה של גברים אכזריים. לעתים קרובות מדי, פושעות מקוטלגות כ"מטורפות" (ולכן יש לרחם עליהן ולא להאשים אותן), כ"רעות" (שמוקצות מכלל המין הנשי) או כ"עצובות" (הנסיבות דחפו אותן לעבר האלימות, אם כתגובה ואם באילוץ). בדרך כלל, המיניות של אשה אלימה תוגדר כמעין סטייה; המשיכה המינית שלה (או היעדרה) תיבחן היטב; ותפקידה כאשה יעמוד תחת חקירה צולבת - האם היא רעיה גרועה או אמא גרועה? הכל כדי להרחיק את מהות הנשיות מנשים שרוצחות.
אינטימיות ופשע
הבית אמור להיות המקום שבו אנחנו מרגישים בטוחים, מקום שבו דואגים לנו ומפנקים אותנו, ולכן אלימות בבית היא מזעזעת ביותר. כיוון שכך, ההתמקדות המסורתית באלימות של גברים במערכות יחסים אינטימיות היא מובנת, שכן בסיטואציות הללו הגברים הם לרוב התוקפים, והנשים הן אלו הקורבנות. אבל זה לא תמיד כך: על פי סקר הפשיעה של אנגליה ל־2014 (האחרון שנערך עד כה), 27% מהנשים ו־13% מהגברים חוו צורה מסוימת של אלימות בתוך המשפחה מאז גיל 16. במספרים, מדובר בכ־4.5 מיליון קורבנות נשים ו־2.2 מיליון קורבנות גברים. מערכות יחסים חד־מיניות אינן פחות אלימות ממערכות הטרוסקסואליות: מחקר מ־2013 שערך המרכז לפיקוח ולמניעת מחלות בארצות הברית (CDC) מצא ש־44% מהנשים הלסביות הותקפו פיזית על ידי בנות הזוג שלהן, זאת לעומת 35% מהנשים הסטרייטיות. לנשים ייצוג גבוה בקרב התוקפים בפשעי שנאה נגד אנשים עם מוגבלויות: על פי נתוני משרד התובע בבריטניה, הן הנאשמות ב־25% מהפשעים מסוג זה, לעומת 15% בפשעי שנאה אחרים. דפוס דומה עולה בפשעים נגד קשישים.
אי אפשר להתעלם גם מהתפקיד המוערך של האמהות, המפתח לזהות של נשים רבות כל כך, בייחוד כשהוא משתבש, לדוגמה במקרים של התעללות מינית. ד"ר אנה מוץ', פסיכולוגית ופסיכותרפיסטית קלינית ופלילית, מסבירה: "אנחנו יכולים לדבר כיום על נשים כיצורים מיניים, הודות לעליית הפמיניזם, אבל באותו הקשר נשים יכולות לסטות ולנצל את תפקידן כמטפלות וכאמהות", היא אומרת. "לאט־לאט זה נעשה אפשרי יותר לחשוב על האפשרות הזו, לאפשר לה להיראות". לדבריה, נשים שמתנהגות בצורה כזו נתפסות כשונות ומושמצות הרבה יותר מגברים שמתנהגים בצורה דומה. "ההשפעה על המטפלים שעובדים עם נשים שהתעללו מינית היא משמעותית: הם מתקשים להתמודד, כך שזה לא מפתיע שאנשים רגילים מתקשים להעלות זאת אפילו כאפשרות".
ההערכות לגבי מעורבות נשים בתקיפות של ילדים משתנות: על פי הנתונים הרשמיים, רק 1% מכלל התקיפות המיניות נגד ילדים בוצעו על ידי נשים, אבל לפי ארגון הצדקה הבריטי ChildLine, שעובד עם ילדים, 17% מהתלונות שמגיעות מילדים המדווחים על התעללות מינית קשורות לנשים; ולפי עמותת לוסי פיית'פול, שפועלת להגן על ילדים ונערים מניצול מיני, נשים אחראיות ל־20%–10% מכלל התקיפות המיניות נגד ילדים. הפער הזה בנתונים נובע ברובו מכך שלא תמיד מאמינים לילדים שטוענים שהותקפו על ידי אשה.
קבוצת הגיל שנופלת קורבן למספר הרב ביותר של מקרי רצח היא תינוקות מתחת לגיל שנה: הם מייצגים 5% מכלל קורבנות הרצח, זאת בעוד שהם רק 1% מהאוכלוסייה. מרבית הרציחות של ילדים היו בידי הורה או הורה חורג. ישנה סבירות גבוהה יותר שאמהות ירצחו את התינוק לאחר הלידה מאשר אבות; בשלב מאוחר יותר בילדות, האבות הם שמבצעים יותר רציחות. האמהות אף נתפסות כסובלות יותר ממקרים של תסמונת מינכהאוזן, כלומר פברוק או גרימה למחלה ו"הצלת הילד".
האידיאליזציה של האמהות
ד"ר אסטלה וולדון חקרה את מערכת היחסים בין אמהות לילדים שלהן. בספר "אמא, מדונה, זונה"; מסקנתה היא שאלימות נשית מכוונת נגד הגוף של עצמן או של "היצירות שלהן", כלומר הילדים. נשות התנועה הפמיניסטית מתייחסות אליה כאל בוגדת במטרה. "פרצתי דרך חדשה, ויש אנשים שלא סולחים על כך", אומרת וולדון, אך היא נותרה איתנה בדעתה, מחוזקת על ידי נתונים שהתבססו על תצפיות קליניות.
מוץ' מאמינה שהאידיאליזציה של אמהות וההתכחשות ליכולת של נשים להתנהג באלימות מייצגות שילוב מסוכן, בייחוד לאמהות שנפגעו בעצמן בשלב מסוים. "נשים נדחפות לתפקידי טיפול", היא אומרת, "אך הן יכולות לקנא במי שהן אמורות לטפל בהם - יצורים פגיעים". לעתים, היא אומרת, נשים שהורגות את ילדיהן או מתעללות בהם מנסות לחסל חלק שהן שונאות בעצמן. במחקרה האחרון (והמטריד) החלה מוץ' לבחון את העולם של מה שהיא מכנה "זוגות רעילים", שבהם שני אנשים פגומים מתאחדים ליצירת משפחה, וזו בתורה נפגמת גם. דוגמה בולטת לכך היא זוגות של רוצחים סדרתיים, כמו הזוג ווסט.
ד"ר אליזבת יארדלי ופרופ' דיוויד וילסון ערכו מחקר היסטורי שבו ביצעו ניתוח פסיכולוגי למארי־אן קוטון, רוצחת סדרתית בריטית שחיסלה רבים מקרוביה וצאצאיה - כנראה 21 מהם. יארדלי, שמכנה רוצחים שקרובים לקורבנות שלהם "רוצחים בחוג המשפחה", מציינת כי המחקרים מצביעים על כך ש־15% מהרוצחים הסדרתיים הם נשים - ייצוג חסר, אך לא מבוטל. ועם זאת, לדבריה, רק לאחרונה הכירה הבולשת הפדרלית האמריקאית בכך שהן לא רק שוליות של הגברים. על פי הנתונים האחרונים באנגליה, ב־2015 נשים היוו 9% מכלל החשודים במקרי רצח, וב־19% מכל התקריות האלימות המתועדות, התוקפים היו נשים.
מחוץ לבית, מקומות אחרים שבהם מטפלים באנשים פגיעים, כמו בתי חולים סיעודיים, יכולים לספק הזדמנויות לנשים מסוכנות. וילסון ויארדלי ביצעו גם מחקר סביב "רוצחים סדרתיים במגזר הבריאות" (HSK), כשהמקרה המפורסם ביותר בבריטניה הוא של האחות בוורלי אליוט. החלוקה המגדרית בתחום זה היא כמעט שווה, עם נטייה קלה לטובת הנשים הרוצחות, ומרביתן רצחו קורבנות משני המינים. "מדעי החברה הגיבו באטיות רבה לתופעה של נשים שמבצעות פשעים", אומרת יארדלי. "אנחנו עדיין מתקשים להבין נשים שמבצעות פשעים אלימים כמו רצח ותקיפה".
שתי מערכות חוקים
מיירה הינדלי היא ללא ספק האשה־שטן הידועה ביותר בפולקלור הבריטי: היא מחצית הצוות שביצע את רציחות מוּר, לצד איאן בריידי. הינדלי רצחה חמישה ילדים בצפון אנגליה בין יולי 1963 לאוקטובר 1965. עורכת הדין קנדי הגנה בשלב מוקדם בקריירה שלה על הינדלי, כשהועמדה למשפט לאחר ניסיון בריחה מהכלא. ספרה של קנדי "חווה הופללה", על חוסר הצדק שבו נתקלות נשים בידי מערכת המשפט הפלילית, נותר עד היום חומר לימוד מרכזי על נשים ואלימות.
קנדי מסכימה עם ההחלטה לשלוח את הינדלי למאסר בלי אפשרות חנינה, אולם היא מציבה את השיפוט הזה בהקשר רחב יותר: "נשים פחות זוכות למחילה", היא טוענת. "אנחנו חיים לפי שתי מערכות חוקים: מערכת המשפט הפלילית ומערכת החוקים השנייה", זו שמעגנת את התחושה שהן עשו משהו שנוגד את חוקי הנשיות. "ישנה מעין תפיסה לא כתובה שלפיה אנחנו מצפים מנשים להיות טובות יותר מגברים; זו הסיבה לכך שאנחנו מזועזעים יותר כשהן עושות דברים נוראיים. אני מרגישה זאת בעצמי".
הפרשנות של קנדי עוזרת להסביר את השנאה המזוקקת המופנית כלפי נשים ששוברות את הטאבו הזה, ואפילו כלפי הנשים שקשורות אליהן, גם אם הן חפות מפשע. גיסה של הינדלי, דיוויד סמית, היה עד לרצח הברוטלי שביצעו הינדלי ובריידי באוקטובר 1965. הוא פנה למשטרה, שעצרה בזכותו את מסע הרציחות שלהם, והפך לעד תביעה מרכזי. אולם הוא ורעייתו הוחרמו מהקהילה, ואפילו הותקפו פיזית. הוא סיפר על האווירה כשהוא ואשתו, שהיתה בהיריון מתקדם, הלכו להעיד בבית המשפט: "הצרחות של הקהל היו רמות. ידעתי מניסיון שברובו היו נשים, ורבים מהן הביאו את ילדיהן. נדחפנו לעבר המכונית, הדלתות נטרקו ואגרופים הלמו בחלונות בסימפוניה של שנאה".
קשה לסלוח לנשים אלימות, מכיוון שפשעו פעמיים: פעם ראשונה בשל הפשעים שלהן, ופעם שנייה בשל הפרת חוק לא כתוב. ובכל זאת יש כמה אנשים יוצאי דופן שמצליחים לעשות זאת. בלתי ייאמן כפי שזה עשוי להישמע, מריאן פרטינגטון מצליחה לדבר על רוזמרי ווסט, המענה והרוצחת של אחותה, בצורה אמפטית. המסע שלה סייע גם לבני משפחתה של ווסט במאמציהם להתאושש: דאגלס, אחיו של פרד, שומר איתה על קשר, וכך גם אן־מארי דיוויס, בתו של פרד, שעברה התעללות קשה.
15 תגובות לכתיבת תגובה