מתחת לפאה: מפגש מרתק עם נשות בני ברק

אני מודה, יש לי פטיש לחרדים. צפיתי ב"שטיסל" באדיקות (עד שראיתי בעיתון את מיכאל אלוני בלי חולצה, מה שפגם בעיניי קשות באמינות הסדרה), עשיתי את הטעות להיכנס עם אוטו למאה שערים, ותמיד אהבתי את בני ברק.

יכול להיות שזה סוג של Slumming (ביקור תיירותי באזורים סוציו־אקונומיים נמוכים משלך בשביל האקזוטיקה) — שזה לא יפה, אבל אני מוצאת את עצמי נמשכת לצעצועים הזולים, למותגי הממתקים הזרים עם הלוגואים המצחיקים, לקיגל. לכן כמובן שקפצתי על ההזדמנות, לכבוד יום האשה הבינלאומי, להצטרף לסיור המציג את עולמן של נשים חרדיות בבני ברק.

את הסיור מעבירה ריקי סיטון במסגרת פרויקט חברותא. הפרויקט, שאותו היא מנהלת כבר תשע שנים, משדך נשים חרדיות וחילוניות לשיחת טלפון שבועית (קיים גם פרויקט מקביל לגברים), שממנה יכולה, בעזרת השם, להתפתח ידידות אמת. המטרה היא שחרדיות וחילוניות יכירו "לא דרך אסתי וינשטיין ולא דרך אלנבי 40", לדבריה של סיטון.

מכון הפיאות "סערות ושערות", מדריכת הסיור ריקי סטון ומקווה "בארי". נעלי בית כמו בבית מלון ואקווריום בחדר ההמתנה | צילום: דנה קסלר

תחנה ראשונה — ספא. סליחה, מקווה. מעולם לא הייתי במקווה, כך שיכול להיות שיש לי דעות קדומות. מצד שני, גם בספא אף פעם לא הייתי. ריקי אישרה שלא כל המקוואות משופצים ויפים כמו מקווה בארי, אבל בחיי שמדובר בקלאסה — כיסאות קטיפה ואקווריום ענק בחדר ההמתנה, נעלי בית לבנות כמו של בית מלון, סלסילה עם כלי מניקור, חדר VIP לכלות ומערכת ממוחשבת שבה אפשר לקרוא לבלנית בלחיצת כפתור, כמו לדיילת באל על.

מתכנתת נשואה לאברך

משם המשכנו לאיירוקס — בית תוכנה שעובדות בו רק חרדיות. בראשו עומדת חסידת גור ואם לחמישה בשם רותי מרגלית, שסיפרה לי על מוסר העבודה של העובדות והסבירה למה הן מעדיפות לעבוד בסביבה חרדית נשית ולא לשבת עם מתכנתים גברים בחדר. המילה "דוסית" עלתה שוב ושוב בשיחה עם ריקי ורותי. שאלתי אם מדובר בניכוס מחדש של מילת גנאי, כמו שחורים שקוראים זה לזה ניגר. לא בטוח שהן הבינו את ההשוואה, אבל הן צחקו ואמרו ש"דוסית" זה לא מעליב בעיניהן, ושהן קוראות כך בעיקר ל"חרדיות הארדקור", אבל לפעמים גם לעצמן.

אחר כך ביקרנו בבית של ריקי, שם הצטרפתי לקבוצת מורים מגדרה שהקשו עליה בקושיות — איך גומרים את החודש עם בעל אברך, שמונה ילדים ומכונת כביסה שעובדת כל היום, ולמה הבנים שלה לא מתגייסים לצה"ל?

התחנה הבאה: מכון הפיאות "סערות ושערות", המייצר פיאות לחרדיות ולחולי סרטן. המקום שייך לדבורי אדלר, הכפילה החרדית של לייזה מינלי, שהיא גם אמנית וליצנית רפואית. שם הכרתי גם את שתי בנותיה של דבורי ואת גיסתה, כולן מהממות בפיאותיהן המשגעות, כאילו היו כוכבות קאנטרי, וגם מרשימות, פתוחות, מתוקות ומסבירות פנים. המורים מגדרה היו מופתעים מאוד כשאחת הבנות של דבורי, שעובדת כרואת חשבון בתל אביב, סיפרה שהבן הכי קטן שלה בן חודש. כשדרשו לדעת איפה הוא, היא צחקה וענתה: "בבית עם אבא שלו, הוא מסתובב איתו במנשא כדי להרגיע אותו כאחרון התל־אביבים".

"לדוסיות אין זמן לנשום"

אף שריקי והאחרות הזמינו אותי לתוך חייהן, הביקור לווה ברגשות האשם שמלווים תמיד יצר מציצני, וגם בידיעה שנחשפתי רק לפן אחד של האשה החרדית. בסיור בבני ברק ראיתי את סיפורי ההצלחה הנשיים של החברה החרדית, אבל ברור שישנם גם סיפורים אחרים. מצד שני, חזרתי הביתה מלאת יראת כבוד והערצה לנשים החרדיות שפגשתי. מדובר בסופר־נשים שמשלבות קריירה (רבות מהן אף למדו במכללות חרדיות), העמדת סירים וגידול גדודי ילדים ("לדוסיות אין זמן לנשום", כמו שריקי אומרת), ובסוף עוד מחייכות ואומרות "ברוך השם". אני לא בטוחה שזה יעניין אותן, אבל בשם החברותא אני חייבת להזמין אותן לסיור אצלנו בשכונה, בין ככיר רבין לכיכר מסריק, שיראו איך חיות אמהות תל־אביביות לשני ילדים, גג שלושה. מי יודע, אולי הפטיש הוא הדדי. אולי לאחת הדוסיות יש משיכה בלתי מוסברת לצעצועי עץ אנתרופוסופיים ומאפים ממולאי קרם פטיסייר במחירים מופקעים.