צילום: משרד עורכי דין רון-פסטינגר, נמרוד גליקמן
האם ראוי שעורך דין יופיע בפני שופט שהוא השתלח בו בפומבי?
עו"ד יראון פסטינגר ביקש מהשופטת נאוה בן־אור שתפסול את עצמה מלדון בתיקים שלו, לאחר שפרסם מאמרים נגדה ושלח לוועדה לבחירת שופטים התנגדויות לקידומה ולמינוייה. בן־אור סירבה ונשיאת העליון מרים נאור תמכה בה. זה אולי לפי החוק, אבל בניגוד לשכל הישר
האם עורך דין יכול להופיע בפני שופטת לאחר שכתב ופרסם מאמרים נגדה בתקשורת, ושלח התנגדויות למינויה ולקידומה לוועדה לבחירת שופטים? את השאלה הזו צריך לשאול אחרת: האם בנסיבות האלה לא נכון שהשופטת תפסול את עצמה — ביוזמתה או שתיעתר לבקשת הפסילה שהגיש עורך הדין?
מתברר שיש יותר מתשובה אחת לשאלה הזו. השופטת נאוה בן אור מבית המשפט המחוזי בירושלים סירבה להיעתר לבקשת הפסילה שהגיש עו"ד יראון פסטינגר, ונשיאת העליון מרים נאור אישרה את עמדתה. אבל, כפי שנראה בהמשך, נשיאת המחוזי לשעבר בירושלים, השופטת מוסיה ארד, נקטה עמדה שונה.
הסכסוך המדמם בין פסטינגר לבן־אור נוגע לכמה מהפרשיות המסעירות ביותר של דברי ימי המשפט בישראל. בן־אור, טרם מינויה למחוזי, שימשה כמנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, ושלישית ב"שושלת" המקצועית־חברית לדורית ביניש, לשעבר נשיאת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה, ועדנה ארבל, לשעבר שופטת בית המשפט העליון ופרקליטת המדינה. כמשפטנית היא מוערכת כמי שלא נופלת ואף עולה על שתי הבכירות, וכך גם לגבי הלהט התביעתי שעמו זוהתה שלישייה זו. הלהט הזה הוא שמניע את שלוש הפרשות שבבסיס קמפיין הנגד של פסטינגר.
להט רדיפה
במרכז הפרשה הראשונה עומד עו"ד דרור חוטר ישי. פסטינגר היה חברו ומקורבו של חוטר ישי, שנפתחו נגדו חקירות פליליות בעת שכיהן כיו"ר לשכת עורכי הדין. פסטינגר מספר באחת הבקשות שהגיש כיצד "חוטר ישי נגרר ללא צורך לדיון לילי בבית המשפט העליון בשעה שעל החלטת השופט בבית משפט השלום לא הוגש כלל ערר לבית המשפט המחוזי".
לטענת פסטינגר, הגישה בן־אור ערעור ישירות לעליון על החלטת שחרור ממעצר בשלום, בלי שהוגש ערר למחוזי. לכל היותר, הורם טלפון מהפרקליטות לשופט המחוזי דאז אדמונד לוי, שהחליט שהעניין סובל דיחוי. אלא שבן־אור, בלהטה לרדוף את חוטר ישי, טענה שהוגש ערר, וזאת כדי לקיים דיון לילי בבית המשפט העליון בפני השופט יצחק זמיר. פסטינגר כתב בהתנגדות ששלח לוועדה לבחירת שופטים: "מי שדוגל בשיטה שהמטרה מקדשת את האמצעים נגד מי שנתפס בעיניו כיריב אידיאולוגי או פוליטי איננו ראוי לכהונה הרמה של שופט בבית המשפט העליון".
הפרשה השנייה עוסקת בהאזנות סתר. בתחילת שנות האלפיים התברר שמשטרת ישראל, בניצוחו של ניצב משה מזרחי, כראש היאחב"ל, עשתה שימוש פסול בהקלטות שהושגו בהאזנות סתר לפוליטיקאים. היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין קבע שמזרחי הפעיל שיקול דעת לקוי ולא כיבד צווי בתי משפט, ולכן יש להסיק נגדו "מסקנות פיקודיות־מינהליות במישור האישי עד כדי סיום תפקידו". פרקליטת המדינה ארבל ומנהלת המחלקה הפלילית בן־אור יצאו אז למלחמת חורמה נגד רובינשטיין, כדי להגן על בן טיפוחן מזרחי. רובינשטיין, שלא שכח ולא סלח, התנגד נחרצות בוועדה האחרונה לבחירת שופטים למינוייה של בן־אור, כשתלונתו של פסטינגר שימשה כמסגרת הרשמית לדיון בהתנגדות.
במרכז הסיפור השלישי מככב מני מזוז. זכורה האמירה המפורסמת של מזוז על "סימון מטרות", שפורשה כ"תפירת תיקים". זה היה לאחר שסגר את תיק האי היווני נגד ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון. לדברי פסטינגר, התייחסו הדברים גם לפעולותיה של נאוה בן־אור. "דומה שאין זה ראוי שבין שורות שופטי ביהמ"ש העליון יימנה אדם שעליו אומר מועמד אחר לביהמ"ש העליון כי הוא שותף למדיניות של תפירת תיקים". תלונה זו נשלחה לוועדה לבחירת שופטים, בסיבוב הקודם שבו מזוז היה מועמד נגד בן־אור. מזוז אישר לפוליטיקאים בוועדה שפנו אליו שאכן התכוון לבן־אור. מבחינתו זו היתה אמת לאמיתה, הוא באמת ראה בה בת־בריתה של שנואת נפשו עדנה ארבל "תופרת התיקים". ואז גם הועילה לו אישית עובדה זו, שסייעה לו להסיר מדרכו את בן־אור ולזכות במינוי לעליון.
הסיפורים האלה היו בבסיס הקמפיין של פסטינגר, במאמרים ובהתנגדויות ששלח לוועדה לבחירת שופטים, נגד מינוייה של בן-אור למחוזי, ובהמשך נגד המועמדויות שלה לעליון. כעורך דין, הוא כותב, נקבע לו ב-2008 תיק בפניה, שבמהלכו הגיע למסקנה שהשניים לא נועדו זה לזו. "היה זה בלתי אנושי לצפות מביהמ"ש (בן-אור) להתעלם מזהות המייצג (פסטינגר) שהתנגד בפןמבי למינויו", כתב פסטינגר.
פסטינגר פנה לנשיאת המחוזי דאז מוסיה ארד, שבהסדר לא רשמי פטרה אותו מהופעה בפני בן־אור. הסדר זה, שנמשך כחמש שנים, הסתיים בתקופת נשיאותו של דוד חשין. ואז כשהגיע תיק נוסף לפני בן־אור, התברר שאין לה כוונה לפסול את עצמה, וכי היא מתנגדת להסדר שהגתה ארד.
חשין נסוג מההסדר
חשין החליט לא לאמץ את ההסדר הלא רשמי של ארד, ופסטינגר נאלץ להגיש בקשת פסלות רשמית שנדחתה הן על ידי בן־אור והן בערעור על־ידי הנשיאה נאור, ומאז תיקי משרדו נשמעים בפני השופטת בן־אור, אך הוא נמנע מהופעה באולמה של השופטת. "המערער לא הצביע על כל עילה המצדיקה את פסילת השופטת נאוה בן־אור מלדון בעניינו", כתבה נאור. "פסילת השופטת משום שבא כוחו של המערער הביע את התנגדותו למינויה כשופטת ולקידומה היא צעד מרחיק לכת, שאין לו כל הצדקה עניינית. דומה".
אכן, פסילת שופט הוא צעד נדיר שמתקיים בנסיבות מובהקות של קרבה אישית וחשש ממשי להטיית דין. המקרה של פסטינגר גם הוא נדיר. אין כמעט תקדים לעורכי דין שיוצאים בפומבי נגד שופטים. ארד הבינה את מורכבות הסיטואציה ומנעה מהשניים להיפגש, גם בהיעדר עילה פורמלית. גרירת פסטינגר לאולמה של בן־אור עלולה לעורר תחושת אי הגינות בעיקר אצל לקוחו, אבל תחושות הלקוח מעולם לא היו שיקול להגמשת הגישה הנוקשה לכיוון ההיגיון הפשוט שאימצה ארד.
3 תגובות לכתיבת תגובה