תערוכת יחיד של לילי אלמוג: בלדה לקיבוץ שרוף

"באמצעות מסגור מחדש של שרידי ההרס אני מתבוננת בזיכרון הפיזי שמגדיר את חיינו", אומרת האמנית לילי אלמוג, שתערוכת היחיד שלה, "בין הקיים לנעלם", מוצגת בימים אלה בגלריה החדשה במוסררה (עד 18 במאי, הע"ח 9 ירושלים, הכניסה חופשית). בתערוכה, שאותה היא מאפיינת כ"מחקר פואטי של הרס", מציגה אלמוג סדרת צילומים שמתעדים את חורבות קיבוץ בית אורן בימים שאחרי השריפה הגדולה בכרמל ב־2010.

הצילומים שלה כמו מספרים את הסיפור של המקום ומאפשרים למתבונן להיכנס אל תוך תוכי המקומות שהאש כילתה: חדר אמבטיה שהותך, זוג תחתונים שנותרו על רצפה מפוחמת או דלת מקרר שנפתחת אל היער השרוף. "מלבד האובדן האישי בשריפה, הרס הבתים בבית אורן הוא מוות סימבולי של אידיאולוגיה ותום של עידן בארכיטקטורה", אומרת אלמוג. "הקיבוץ היה סמל למהפכה תרבותית ולאומית, הוא היה הבסיס לישראל המודרנית ושיקף את החזון של חברה קואופרטיבית שוויונית - גם ברעיון וגם בנראות, למשל בבניית הבאוהאוס. כך השריפה מסמלת גם פרק שחלף בהיסטוריה".

עבודה של האמנית לילי אלמוג

"תחושה של אפסות האדם מול כוחות הטבע"

אלמוג (55) הגיעה לנושא הטעון הזה די במקרה. היא חיה זה כשלושה עשורים בניו יורק והגיעה לארץ בנסיבות אישיות בכלל, מצערות גם הן. "הגעתי לטקס גילוי המצבה של אמי ז"ל כמה ימים אחרי שהשריפה החלה. לא היתה לי כוונה לבקר באזור השריפה, אבל האירוע הזה, שהיה כל כך מתוקשר, עורר בי עניין ורצון לנסוע לשם. אפשר לומר שבשלב הראשון זו היתה נראית לי הרפתקה.

"ההרגשה שהיתה לי ברגע שהגעתי למקום היא של אפסות האדם מול כוחות הטבע - להלך ביער שרוף, שבמקומות מסוימים בו האש עוד לא כבתה וסילוני עשן עוד בקעו מן האדמה החרוכה".

איך נעשה תהליך הצילום?

"בהתחלה צילמתי כתיירת פשוטה, מעין ריאקציה לחוויה, לדברים שאני רואה ועדיין לא מעכלת. אבל כשטיפסתי במדרון הרי הכרמל לעבר קיבוץ בית אורן התמונה השתנתה, הבנתי שאולי לא במקרה הגעתי למקום. הזדהיתי עם המבנים הערומים שהזכירו לי את בית ילדותי. אמנם גדלתי בצפון תל אביב, אבל הבתים שם נבנו בסגנון דומה. התחלתי ללמוד את המבנים הנטושים דרך הצילום: בהתחלה רק מהסתכלות על המבנים מבחוץ, לאחר מכן בהסתכלות מתוך המבנים החוצה ולבסוף בהסתכלות על מה שנשאר במבנים עצמם.

"לאחר שהעיניים שלי התרגלו לחושך, התחלתי לאתר על הקירות עקבות של חפצים אישיים של האנשים שחיו שם. בחדרים שלא נשרפו כליל מצאתי טביעות של חפצים ששרדו בחלקם והוצאו ממקומם. כל אלה אפשרו לי למפות את המקום שמתקיימות בו יחד נעדרוּת ונוכחות של חיים קודמים. החלק הזה של העבודה החזיר אותי לימים האחרונים שבהם טיפלתי באמי שהיתה חולה בסרטן, קצת כמו קרני הרנטגן החודרות מבעד לגוף הפגוע".

"אאוטסיידרית שמסתכלת על המקום במבט רומנטי"

אלמוג עזבה את ישראל באמצע שנות השמונים, מאז היא חיה בניו יורק ומציגה את עבודות האמנות שלה ברחבי העולם. בשנים האחרונות העלתה תערוכות יחיד בניו יורק ובגרמניה, ויצירותיה נמצאות באוספים רבים, בהם האוסף של שלוחת ה־MOMA בסן פרנסיסקו.

העובדה שהגעת לצלם בישראל כמישהי שחיה במקום אחר שינתה במובן מסוים את הדרך שבה את מתייחסת למקום?

"בטח. אני חושבת שהעובדה שאני לא גרה בארץ גורמת לי להסתכל על המקום כאאוטסיידרית, לפעמים אפילו במבט רומנטי".